רוסנה פודסטה כהלנה מטרויה, 1956. דמות נפיצה / צילום: Reuters, ZUMA Press Wire
1
הליהוק של לופיטה ניונגו ל"אודיסיאה" של כריסטופר נולאן היה ידוע זה מכבר, אולם השמועה שהשחקנית השחורה תגלם את הלנה מטרויה עשתה רעש השבוע ופתחה עוד מלחמה על השאלה למי שייכת ההיסטוריה.
הניצוץ שהבעיר את השטח הגיע (איך לא) מציוץ של אילון מאסק, שקבע שנולאן "איבד את היושרה שלו עם הליהוק הזה". מצחיק לשמוע דרישה לדיוק היסטורי עבור דמות מיתולוגית שבקעה מביצה קוסמית אחרי שזאוס המחופש לברבור פיתה את אמא שלה, אבל כשאיש העסקים החזק בעולם מתערב בשמועה על ליהוק, הסקייל של הוויכוח משתנה. "הפנים שפעם השיקו אלף ספינות" השיקו עכשיו אינספור ציוצים זועמים. מתברר שהקולנוע עדיין מתפקד כתשתית תרבותית. כך הוויכוח הזה הופך למאבק על מונופול של דימויים קולנועיים, כפרוקסי של מאבקי גזע.
● איך סיכון חיים הפך לפורמט
● הטרנד שלא מפסיק ברשתות: איך שוב הגענו ל-2016
2
הקולנוע פועל לפי שני קאנונים בעלי סט חוקים שונה. הראשון טקסטואלי, כלומר מה שהסיפור אומר, והשני ויזואלי, מה שהקהל רואה. הוויזואלי לעולם חזק ומשמעותי יותר. לכן אנחנו מקבלים בלי בעיה מבטא בריטי ברומא העתיקה, דיקציה אמריקאית באפוסים יווניים, ושלל דמויות שנמחקות בשקט מהעלילה מבלי שזה שובר לנו את האמון בסיפור ההיסטורי.
אבל ברגע שמישהו נוגע במראה של דמות שעברה קנוניזציה, הדיוק הופך פתאום לקדוש. הלנה מטרויה היא מקרה נפיץ, כי התרבות המערבית השקיעה לא מעט בסטנדרטיזציה שלה: מציורים של רוזטי וגווידו רני כאידיאל יופי אירופי חיוור, דרך פסלי שיש לבנים של אנטוניו קאנובה, ועד לנורמה ההוליוודית שיצקו לתודעה הקולקטיבית רוסאנה פודסטה (1956), אליזבת טיילור ב"דוקטור פאוסטוס" (1967) ודיאן קרוגר ב"טרויה" (2004). כל אלו החליטו שהמטאפורה לתשוקה, אשמה והצדקה למלחמה תיוצג בפנים בהירות, מערביות. מרגע שהן התקבעו בזיכרון הקולקטיבי, כל סטייה מהן היא הכרזת מלחמה.
לכן סערות הליהוק תמיד נדבקות לתפקידים אייקוניים: בת הים הקטנה, אכילס, קליאופטרה, אן בוליין, שלגייה. בכולם, הטיעון נגד ליהוק מסוים הוא "נאמנות למקור" ו"אמת היסטורית", אך בפועל זו בסך הכול נאמנות לדימויים שעברו קאנוניזציה, לגרסה הראשונה שנצרבה. הליהוקים של האלי ביילי כבת הים או רייצ'ל זגלר כשלגייה עוררו זעם כי הן שברו את החוזה הוויזואלי המוכר. לכן כשנולאן מכניס את ניונגו לנעליים של הלנה, הסרט נכנס לשדה מוקשים של דימויים.
3
כבר ב-1950 ליהק אורסון וולס את ארת'ה קיט השחורה לתפקיד הלנה בעיבוד בימתי, בתקווה שהכריזמה שלה תגדיר מחדש את מושג היופי. הסדרה "טרויה: נפילתה של עיר" (2018) אמנם שמרה על הלנה לבנה, אבל עוררה כעס כשליהקה את דייוויד גיאסי השחור לתפקיד אכילס. הניסיון לפרק את המונופול הוויזואלי תמיד יתקל בהתנגדות, אבל הוא גם הופך את המיתוס למשהו חי.
הביקורת גם לוקה באמנזיה קשה: במשך עשורים כולם בלעו בלי למצמץ את צ'רלטון הסטון כמשה רבנו אף שהוא נראה קשור יותר לנופי נברסקה מאשר למדבר סיני, את אליזבת טיילור כקליאופטרה ואת ג'ון ויין כלא פחות מג'ינגיס חאן. כל הליהוקים האלה "עברו", ולכל היותר קוטלגו כ"חופש אומנותי", אבל כשמדובר בשחקנית שחורה או "לא לבנה", הטענות הופכות למניפסט פוליטי.
מנגד, גם השמאל הפרוגרסיבי לא חף מטהרנות ולא רק דרש להציג דיסקליימרים לפני הקרנת סרטים מהעבר בהם לבנים מגלמים דמויות לא לבנות (למשל מיקי רוני כאסייאתי ב"ארוחת בוקר בטיפאני") אלא גם צלב שחקנים כמו סקרלט ג'והנסון ("הרוח במעטפת") או אמה סטון ("אלוהה") על שלוהקו לתפקידים "לא לבנים". ג'ון לגוויזאמו קרא להחרים את ג'יימס פרנקו כי הוא גילם את פידל קסטרו בלי להיות "לטיני מספיק", ואנה דה ארמס הקובנית חטפה ביקורת על המבטא שלה כשגילמה את מרילין מונרו. כנראה היום או שאתה לא לבן מספיק או שאתה לא אותנטי מספיק, תלוי מאיזה צד הגעת.
4
ובאמצע כל השגעת הזו ניצב נולאן, שאף פעם לא היה במאי של אג'נדות. הוא ליהק את ג'ון דייוויד וושינגטון השחור ב"טנט" לא היה בשביל הגיוון, אלא בגלל המראה הסטואי שלו, שיכול להחזיק סרט שבו הגיבור הוא כמעט מופשט. ב-2017 הוא חטף ביקורת על התעלמות מחיילים הודים ב"דנקירק" בשם הצורך לספר סיפור של דמויות ספציפיות, וב"אופנהיימר" (2023) הוא ליהק קאסט לבן לגמרי בשם הנאמנות למציאות.
השמועות גורסות שניונגו תגלם תפקיד כפול: גם את הלנה וגם את אחותה הנוקמת קליטמנסטרה - משימה שדורשת מנעד ששמור ליחידי סגולה. בתקציב של 250 מיליון דולר, נולאן לא יכול להרשות לעצמו ליהוק פוליטי או כזה שנשען על יופי בלבד. ניונגו זוכת האוסקר היא שחקנית מגוונת ומוכשרת דיה להחזיק את המקל בשתי קצותיו: סמל של יופי אוניברסלי ונוכחות מלכותית מצד אחד, וטורפת זועמת מצד שני.
5
המסך הגדול כבר מזמן לא ניטרלי, ובימינו כל ליהוק הוא הצהרה. בין אם נולאן מנסה לשבור מונופול על דימוי ובין אם פשוט בחר בשחקנית הטובה ביותר שמצא, כדאי לזכור שהקולנוע מעולם לא הבטיח דיוק היסטורי. דרישה ל"התאמה מלאה" בין השחקן לדמות מצמצמת את גבולות האומנות ואת המהות הבסיסית של המקצוע: היכולת של אדם אחד להפוך, למשך כמה שעות, למשהו שהוא לא. היושרה של נולאן תימדד כנראה בתוצאה על המסך ולא בציוצים של מאסק. אפשר לקוות שהקרדיט המקצועי והקופתי שלו יהיה האות להפסיק לחפור בביוגרפיות של דמויות, בטח כאלה שבקעו מביצה, ולסמוך על כך שהסיפור של הומרוס חזק מספיק לשרוד שינוי בפלטת הצבעים.