הבעל סירב להיות חבר קיבוץ ודרש מחצית מהדירה. מה קבע בית הדין?

הכותבים הם השותפים המייסדים במשרד הופמן & פרידנברג המתמחה בענייני משפחה וירושה

עובדות המקרה: בני זוג נשואים רכשו ביחד בית בקיבוץ שנרשם על שם האישה בלבד, מאחר שהיא הייתה חברת הקיבוץ, בעוד שהבעל לא היה חבר ולא השלים הליך קבלה. לצורך רכישת הבית נלקחה משכנתא שנרשמה על שם שני בני הזוג, והבעל השתתף בתשלומי המשכנתא למשך תקופה מוגבלת של כשנה.

● הבטיחו לישראלים שהנטו שלהם יגדל אם יעברו לפריפריה, אז למה הם לא באים
● פסק הדין שמחייב את הרשויות המקומיות בתשלום מס חדש
● מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון על מחירי הדיור: "כופר בזה שיש עליות"

בין בני הזוג פרץ סכסוך, והאישה טענה כי הבית איננו נכס משותף ואינו צריך להיכלל באיזון המשאבים, משום שנרכש בשלב שבו היחסים כבר היו רעועים, והצדדים אף דיברו על פרידה. הבעל, כך נטען, לא רצה להיות שותף מלא לנכס, סירב להפוך לחבר קיבוץ והבהיר כי אם בני הזוג ייפרדו, הוא יעזוב את הבית.

עוד טענה האישה כי עיקר הכספים ששולמו לקיבוץ עבור הבית הגיעו מסיוע וממתנות ממשפחתה (כספים שאינם משותפים לבני זוג לפי חוק), וכי תשלומי המשכנתא שביצע הבעל אינם מעידים על כוונת שיתוף, אלא לכל היותר משקפים דמי שימוש עבור מגוריו בבית.

הבעל, מנגד, טען כי לפי חוק יחסי ממון, נכס שנרכש במהלך הנישואים הוא נכס בר-איזון גם אם נרשם רק על שם אחד מבני הזוג. הוא הדגיש כי לא נחתם הסכם ממון שמחריג את הבית, וכי הוא היה מעורב בתהליך הרכישה, בקבלת המשכנתא ובשלבים שונים של הייעוץ. לשיטתו, הרישום על שם האישה בלבד נבע משיקולים טכניים הקשורים לקיבוץ, ובשום אופן לא מכוונה לשלול ממנו זכויות קנייניות.

האישה הוכיחה כוונה ברורה

ההחלטה: בית הדין הרבני האזורי בחיפה קבע כי נקודת המוצא בדין היא אכן שיתוף בנכסים שנרכשו במהלך הנישואים, בהתאם לחוק יחסי ממון, אולם מדובר בברירת מחדל, שניתן לסטות ממנה כאשר הראיות מצביעות על כוונה שונה של הצדדים.

במקרה זה קבע בית הדין כי האישה הוכיחה כוונה ברורה שהבית יהיה שייך לה בלבד. ההכרעה התבססה על מכלול נסיבות, ובהן העובדה שהאישה הייתה חברת קיבוץ, והבעל לא היה מעוניין להצטרף כחבר; עדות נציגת הקיבוץ שלפיה הרישום הבלעדי נעשה במודע ובחריג לכללים הרגילים; הסכמת הבעל לרישום הבית על שם האישה בלבד, ואף אינדיקציות לכך שהוא עצמו ביקש להחריג את הנכס, גם אם בסופו של דבר לא נחתם הסכם ממון פורמלי.

עוד נקבע כי עצם העובדה שהבעל היה שותף למשכנתא ושילם חלק מהתשלומים, אינה מקנה לו זכויות בעלות בבית. שיתוף בהלוואה נתפס כסיוע מימוני ולא כראיה לשיתוף קנייני, במיוחד כאשר הרישום והקניין נעשו ביודעין על שם האישה בלבד.

בית הדין דחה גם את דרישת הבעל להשבת תשלומי המשכנתא, בקובעו כי לאור תקופת המגורים מדובר בתשלומים החופפים לחובת המדור והמזונות, ולכן אין מקום להשבה.

סטייה מברירת המחדל של איזון משאבים

המשמעות: רכישת נכס במהלך הנישואים אינה מבטיחה בהכרח שיתוף קנייני, אף שזו ברירת המחדל של החוק. גם בהיעדר הסכם ממון מפורש, בתי הדין מוכנים לסטות מברירת המחדל של איזון משאבים, כאשר ניתן להוכיח כוונה אחרת באמצעות נסיבות החיים, התנהלות הצדדים וההבנות שנוצרו בזמן אמת, ובפרט בשים לב להוראות המרשם החוקי של נכס המקרקעין - במיוחד בנכסים ייחודיים כמו בתי קיבוץ, שבהם שאלת החברות והרישום אינה טכנית בלבד.

לצד זאת, פסק הדין מהווה גם תזכורת לכך ששיתוף במשכנתא או בתשלומים שוטפים אינו בהכרח "כרטיס כניסה" לבעלות.

עבור בני זוג המצויים בתהליכי רכישה או פרידה, מדובר בהחלטה שמחדדת את החשיבות של בהירות, הסדרה מראש והקפדה על רישום הבעלות, ומלמדת כי ערכאות השיפוט בוחנות לא רק את הכותרות ואת הרישום, אלא גם את הכוונה האמיתית שעמדה מאחורי העסקה.

121989/2