שי אביבי ב''ברנינג מן''. סוגים של ישראליות / צילום: עופר ינוב
1
בסוף השבוע עולה למסכים "ברנינג מן", שקטף את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה ואת פרס משרד התרבות. יונה קמחי (שי אביבי, פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה), גבר בשנות החמישים לחייו, מקפיץ את בנו החייל לבסיס צבאי מרוחק בנגב. כשהוא נפרד ממנו בלב כבד ומלא חרדה, הוא מחליט לחכות לבנו סמוך למחנה עד שיחזור, ובעצם עובר מסע שלם בעודו נטוע במקום.
● הרשת סוערת בעקבות ליהוק לא צפוי: הקהל שכח מה זה אומר להיות שחקן
● איך סיכון חיים הפך לפורמט
בהמתנה הזו שלו - לבנו, לגודו, פוגש האב שלל דמויות, כל אחת מהן היא ישראליות אחרת. מוביל נגמ"שים ששקע בחובות בגלל הונאת פירמידה; רוכבי אופניים בורגניים (שבנו של אחד מהם "משתמט, עלוקה" בעיני יונה); מתווך חרדי שרודף אחריו עד לחור שבו הוא נמצא; צעירה שמנסה לדחוק אותו אל החופש; חייל שלא מתאים למסגרת ורק רוצה לחזור לאהובתו.
כל אלה נותנים לו הכול - מאוכל להזין אותו ועד חולצה ללבוש לגופו. וכל האנשים הללו הם יונה קמחי.
הבמאי איל חלפון מספר שהוא הסיע את הבן שלו לקיבוץ עלומים בשביעי באוקטובר, לאזור מלחמה. וכמו האב ב"ברנינג מן", הוא ניסה להציל אותו מהשירות הקרבי. הבן שלו היה שחיין מקצועי, היה לו מוצא. אבל הוא בחר ללכת לצנחנים. והאימה ההורית הזאת מפני מה שעלול לקרות, מרחפת מעל הכול, ואי אפשר להתנער ממנה.
2
שורה ארוכה של סרטים שיצאו בישראל מאז הטבח עוסקים בקושי של החיים בארץ. בכמה מהם עולה קושי שהוא אולי הגיים-צ'יינג'ר ההישרדותי פה - ההורות. כמה אפשר, איך אפשר, על הקיום המושרש פה כמצע להורות שמאבדת גבולות, ומהם הגבולות הללו בעצם. האם לנצח, האם בכל מחיר.
3
"חמצן" נולד בקווים כלליים בראשה של נטעלי בראון הרבה לפני "חרבות ברזל". במבצע "צוק איתן", 2014, כשהבן שלה היה עוד בגן, ואח של חבר שלו נהרג בעזה. "אל תדאגי אימוש", הוא אמר לה, "אני רץ נורא מהר, אני ארוץ בין הכדורים".
היא נאבקה ברעיון שאחרי שמכינים לילדים סנדוויצ'ים ומורחים קרם הגנה ועושים כביסות, שולחים אותם לצבא. אחרי שחיפשה בתרבות דמות של אם שמורדת באתוס הזה ולא מצאה, היא בראה אותה.
בראון מספרת על אימג' שנחקק בזיכרונה - פרסומת מ-2018 של בית חולים ליס ליולדות, ובה מוצג עובר בבטן חובש כומתה עם הכיתוב: "אות מצטיין הנשיא לשנת 2038 (כנראה יוולד בליס)". הפרסמות עוררה גל תגובות והוסרה במהרה, אבל אצל בראון היא חלחלה ולא נתנה שקט.
ב"חמצן" ענת (דאנה איבגי), מורה ואם יחידנית לעידו, נערכת לחגוג את שחרורו מהצבא. אלא שביום חופשת שחרור המיועדת נחטף חייל בגבול לבנון ופורצת מלחמה. ענת מתעקשת ש"מלחמה זה לא גורל" ונאבקת כדי לקחת את הבן שלה, מהשערות אם צריך - ממש לשלוף אותו מטנק - הביתה, הרחק משדה הקרב. להחזיר אותו לרחם אם אפשר.
ועל הסקאלה הפוליטית, ענת היא לא סרבנית, היא חתמה לו על טופס בן יחיד המאפשר לו לשרת בקרבי, היא במיינסטרים.
"חמצן", שהיה מועמד לפרס אופיר וזכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים, החל להצטלם ביולי 2023. בשביעי באוקטובר הוא היה בשלבי עריכה, שנעצרה לכמה חודשים.
ב"חמצן", כמו ב"ברנינג מן", ההורה השני מורחק מהעלילה. בראון מסבירה שלעידו אין אבא כדי ליצור ואקום של אם ובן, תנאים סטריליים, כמו בזוגיות. התלות הרגשית שלה בו אדירה. זה סרט על אמהות ועל מה שקורה כשהיא נדחפת לקצה. יחד עם המילים שאומרת דמותה של נורית גלרון לענת - "את האדם היחיד השפוי" - המסר של בראון ברור: בלי נכונות אוטומטית לשלוח ילדים למלחמה, היא לא תהיה.
4
"כן" של נדב לפיד לא מתמקד בהורות, אבל גם בו זה נוכח. בלב העלילה (שלדברי לפיד נכתבה שנים לפני כן, אבל שוכתבה לאחר ה-7 באוקטובר) ניצבים י' (אריאל ברונז), מוזיקאי ג'אז, ורעייתו יסמין (אפרת דור), רקדנית, שמנסים לשרוד כלכלית ונפשית במציאות הישראלית הקשוחה ולגדל את בנם הפעוט. י' מקבל הצעה קיצונית מאוליגרך: להלחין המנון חדש למדינה, שמבוסס על גרסה מופרעת מה של "שיר הרעות".
י' מספר לילד את סיפור הישראליות: "להיכנע תינוק שלי/ להיכנע לים/ להיכנע ל-25 מעלות בסוף נובמבר, לירקות עם טעם, לטי שירט בחורף / תיכנע ילד שלי, כמה שיותר מהר/ כניעה/ זה אושר". ומנגד, הוא יודע שההמנון שהתבקש לכתוב יכול להגשים לו את החלום להורות במקום אחר. לקחת את המשפחה שלו הרחק מכאן. גם יסמין רוצה שהילד שלה ישכח שהוא ישראלי, שלא יידע שנאה.
5
בשלושת הסרטים הללו יש דאגה הורית וחוויה אנושית אוניברסליות, ויש גם פנייה שהיא רק לישראלים. רגע שזר לא יבין. ב"ברנינג מן" הוכנסה סצנה אחת אחרי 7 באוקטובר (שישראלי יזהה מיד), וגם הפסטיבל המדברי בנגב יוצר קונוטציה בלתי נמנעת לנובה. ב"חמצן" איבגי עמלה על סיר ממולאים ופתאום דפיקה בדלת; כל ישראלי מבין היטב מה היא שומעת בדפיקה המשתקת הזאת. וכמובן אזכור "הניצחון המוחלט". וב"כן" סצנת המפתח המופתית שאי אפשר לעמוד בה: האקסית של י' (נעמה פריס), שעובדת בשירות ההסברה הישראלית הבינלאומית, יורה את הסיפורים-סיוטים שהתממשו של כולנו, שהיו באמת ב-7 באוקטובר. ההיא שקרה לה ככה וההוא שככה, וזאת שירו בבנות שלה ובן ה-17 שהעבירו מבית לבית שיגיד שיפתחו ושלא יעשו להם כלום.
"כשילד נולד נולדים איתו רגשות אשם", גורסת הקלישאה, אבל בתוך הקיום השברירי פה, כמעט תמיד נולדת איתו גם חרדה. ומה עושים ההורים עם כל המטען הזה, כשהילד כבר לא הולך לחוג ג'ודו או לגן שעשועים, אלא לצבא.