צפרדע חץ / צילום: Shutterstock
אפרת הוא יזם ובעל חברות בתחום האנרגיה הירוקה וחובב טבע. במדור "תרבות חיות" הוא כותב על התנהגותם של בעלי החיים.
הכותרות שנגעו השבוע למותו של אלכסיי נבלני נשמעות כאילו נלקחו מתסריט של סרט מתח בדיוני. נבלני, איש אופוזיציה רוסי, הורעל, אבל הדיווחים חשפו כי מה שהביא למותו היה חלופה לא שגורה בעליל.
לפי הדיווחים, חקירה בינלאומית מקיפה אישרה כי בגופו של מנהיג האופוזיציה הרוסי נמצאו עקבות של אפיבטידין (Epibatidine) - רעלן עצבי קטלני שאינו מיוצר במעבדות נשק סטנדרטיות, אלא מקורו בעורן של צפרדעי חץ זעירות מיערות הגשם של אקוודור.
● הוא שרד את עידן הקרח ואת הדינוזאורים, ועכשיו הוא יפתור לנו את שאלות היקום
● המפגש הבלתי צפוי עם הפומה לימד את הפינגווין לחשוש לא רק מהים, אלא גם מהיבשה
כדי להבין את עוצמת הגילוי, צריך להרחיב מעט על אפיבטידין. בטבע, הצפרדעים המכונות "צפרדעי חץ" (Dendrobatidae) משתמשות ברעל הזה כהגנה עצמית. הוא כה חזק, שמינון מזערי שלו יביא מיד לשיתוק שרירים, קשיי נשימה, יתר לחץ דם ומוות אצל התוקף של הצפרדע.
הצפרדעים המייצרות את הרעל פיתחו מוטציה גנטית זעירה בקולטנים של עצמן. המוטציה הזו משנה מעט את מבנה הקולטן כך שהרעל לא יכול להיקשר אליו, מה שמונע מהצפרדע להרעיל את עצמה.
הצפרדע: כוח שהתגלה לפני מאות שנים באמזונס
ומצפרדעי החץ - בחזרה אלינו, בני האדם. האפיבטידין הוא "חרב פיפיות" ביולוגית. בשנות ה-90, חוקרים גילו כי החומר פועל על קולטני האצטילכולין במוח ובשרירים. המשמעות היא שבמינונים נמוכים מאוד, הוא משמש כמשכך כאבים עוצמתי פי 200 ממורפיום, ללא תופעות הלוואי של התמכרות לאופיואידים. מדענים קיוו להפוך אותו לתרופת הפלא של המאה ה-21, אך המחקרים נעצרו כשהתברר שהמרחק בין מינון מרפא למינון קטלני הוא זעיר באופן מסוכן. מה שנועד תחילה לרפא כאב, עשה את דרכו מהר מאד למעבדות של ארגוני ביון ותעשיות צבאיות, לפחות על פי פרסומים זרים.
אבל הרעלן של צפרדעי החץ לא התגלה בשנות ה-90. האדם גילה את כוחן של הצפרדעים הללו כבר לפני מאות שנים. שבטים ילידיים באמזונס היו לוכדים את הצפרדעים בעדינות ומשפשפים את קצות חיצי הנשיפה שלהם על גבן. החץ המורעל היה מסוגל לשתק קוף או ציפור באופן מיידי כך שהם לא יוכלו להתרחק פצועים ולהיעלם בסבך הג'ונגל.
הנחש: עוצמה אלוהית וצדק פוליטי
ואם הצפרדע הייתה הנשק הסודי של הג'ונגל, הנחשים הארסיים היו כלי הענישה הרשמי של האימפריות. לאורך ההיסטוריה, הכשת נחש נחשבה לדרך נקייה יחסית להוציא להורג, שכן היא לא דרשה חרב או גרדום. בעת העתיקה, נחשים ארסיים היו הרבה מעבר לבעלי חיים; הם היו התגלמות של עוצמה אלוהית וצדק פוליטי. במצרים העתיקה, הקוברה המצרית (האוריאוס) סימלה את הגנת הפרעה. הוצאה להורג באמצעותה נחשבה לעונש מלכותי, אקט שבו הנחש המקודש, שומר המלך, מבצע את גזר הדין.
גם חניבעל מקרתגו השתמש בנחשים כנשק ביולוגי ראשוני. הוא נהג להשליך כדים מלאים בנחשים ארסיים על ספינות אויב כדי לעורר בהלה ולהביא למותם של כמה שיותר לוחמים מהכשות הזוחלים הקטלניים. ביוון וברומא, הכשת נחש נתפסה לעיתים כדרך מכובדת להתאבדות המונעת השפלה בשבי. הארס שימש כלי משפטי וצבאי, המשלב אימה פסיכולוגית עם קטלניות שקטה, והפך את הזוחל לתליין המשוכלל ביותר של העולם העתיק.
קוקטייל של חלבונים שתוקפים מערכות בגוף
עם הירידה מהעצים והמעבר להליכה על שתיים, כוחם של הרעל והארס נלמד בדרך הקשה. ההומינים פגשו מיד בזוחלים הארסיים, ובין הדורות עבר המידע ממי יש להיזהר ומי אינו מזיק, מי אכיל ומי רעיל.
מיליוני שנים עברו ועם התפתחות המיקרוסקופ והכימיה המודרנית, הבינו בני האדם שהארס הוא למעשה קוקטייל של חלבונים שתוקפים מערכות ספציפיות בגוף.
קחו למשל את המדוזה הקובייתית (Box Jellyfish). המדע גילה את קטלניותה המפלצתית רק במאה ה-19, לאחר שרוחצים בחופי אוסטרליה מתו מהתקפי לב פתאומיים שניות לאחר שנכנסו למים. התברר שהארס שלה תוקף את הלב ישירות ובצורה כל כך אלימה שמקריסה את המערכות בגוף. גם העקרב הצהוב, המוכר היטב במזרח התיכון, שימש לאורך ההיסטוריה כ"מלכודות מוות" בתוך מבנים או בתוך כדים מלאים בעקרבים שנזרקו אל עבר לוחמים מצבא יריב, מתוך הבנה שגם אם העקיצה לא תמיד תהרוג, היא לכל הפחות תנטרל את האויב בכאב בלתי נסבל.
מה שקרה עם נבלני הוא נקודת מפנה היסטורית. בעבר, כדי להשתמש ברעל של צפרדע, היית צריך להחזיק צפרדע חיה ביד. היום, שירותי ביון מסוגלים לסנתז (לייצר באופן מלאכותי) את המבנה הכימי המדויק של הרעל הטבעי במעבדה. אז למה שירותי הביון הרוסיים בחרו דווקא ברעלן מצפרדעי החץ?
הבחירה ברעל טבעי כמו אפיבטידין על פני רעלן עצבים סינתטי היא מתוחכמת ואכזרית. רעלים טבעיים מתפרקים לעיתים מהר יותר ולכן קשה יותר לזהותם בנתיחה רגילה אם לא יודעים מה לחפש, מה שמאפשר למדינות לטעון כי המוות נגרם מדום לב פתאומי או "סיבות טבעיות". ואם אין עקבות,- קשה מאד לאתר את האחראי.
ההיסטוריה של החיות הארסיות היא ההיסטוריה של הפחד האנושי. משחר האנושות ועד ימינו, אותם בעלי חיים מרכיבים את סיוטי האדם.
מהצפרדע מאקוודור, דרך הקוברה של הפרעונים ועד לנשק הביולוגי של חניבעל - מאז ומתמיד חיפשו בני האדם דרכים לרתום את כוחו של הטבע לצורכיהם. השימוש ברעל צפרדעי החץ נגד נבלני מוכיח שעל אף הטכנולוגיה המתקדמת של ימינו, עדיין הטבע מסוגל להיות קטלני בהרבה. הוא גם מספק יתרון אחד מרכזי - להעלים עקבות במהירות. או לפחות זה מה שחשבו גורמי הביון הרוסים.