מתוך ''מקום שמח'' / צילום: באדיבות כאן 11, יסמין טי וי
בתחילת שנות ה־2000, ד"ר ליסה סנדרז מבית החולים האוניברסיטאי של ייל שמרה על קשר עם מקצועה הקודם, עיתונות, בכך שכתבה טור לניו יורק טיימס שעסק באבחונים רפואיים מפתיעים. הטור Diagnosis הציג מקרים מסתוריים והתייחס לרופא כבלש. הפוטנציאל המסחרי של הרעיון לא נעלם מעיני התסריטאים ברשת פוקס, שעיבדו את הטורים שלה לאחת מסדרות בית החולים הפופולריות אי פעם - "האוס".
● הדרמה שנחשבת לאחת הטובות של השנה ומגיעה מניו זילנד
● נטפליקס שוב פותחת עונה עם הרלן קובן, הפעם עם סדרה על בנות, אבות ואשמה
סנדרז הפכה ליועצת התסריט הראשית ותחתיה עבדו 4-3 רופאים שבדקו עובדות לכל פרק. כל אחד מהם הרוויח 500-100 דולר לשעה או כמה אלפי דולרים לפרק, פחות מכפי שהיו מרוויחים בייעוץ רפואי פרטי. ובכל זאת, ההשקעה בתחום הייתה מרשימה, ולרבים מן היועצים הייתה זו משרתם עיקרית. גם בסדרות בתי חולים אחרות, כמו "האנטומיה של גריי", הועסקו צוותים כאלה, בסכומים דומים.
בישראל ממילא קשה לגייס כסף להפקת סדרות, וצוות יועצים שישהה קבוע בחדר התסריט לרוב לא יעלה על הדעת. תסריטאים מגיעים לרופאים בשיטה של חבר מביא חבר, "רק לשאול כמה שאלות". ובכל זאת, ייעוץ רפואי לסדרות מתקיים בארץ, וליועצים הללו יש גם כמה דאגות לגבי האופן שבו מיוצגת הרפואה בסדרות.
כשכריתה פוגשת תסריט
ד"ר שלומית קורן, מנהלת המכון האנדוקרינולוגי במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) גויסה על ידי נועה קולר כדי לייעץ לסדרה "מקום שמח", שהציגה את הדילמות, בהן הרפואיות, של חולת סוכרת ושל בתה המטפלת בה.
"בעבר כתבתי לאתרי חדשות והופעתי בטלוויזיה בנושאים רפואיים, אך זו הפעם הראשונה שייעצתי לסדרה", מספרת קורן. "נועה הגיעה אליי דרך חבר שהוא רופא, ורוב הייעוץ נעשה בטלפון ובהתכתבות. שוחחנו הרבה בזמן שהיא כתבה את התסריט. אני שלחתי לה תמונות מזעזעות של פצעים, והיא שלחה לי שאלות ספציפיות. למשל: מהו הסיום הנכון של משפט כמו 'אנחנו מאמינים כי כריתת האצבעות תעצור את ה...'. עברתי על התסריטים הסופיים כדי לוודא שכל המונחים הרפואיים נכונים". היא לא קיבלה תשלום עבור הייעוץ, "זה היה בשביל הכיף".
"נועה שאלה אותי אם הליכה בים עם פצע סוכרתי זה מסוכן. אמרתי לה שכן, זו התאבדות. היא שאלה, 'אם המטופלת מתעלמת מההמלצה לכרות שתי אצבעות, יצטרכו להוריד לה יותר?' ואף רמזה לי - התסריט צריך שהתשובה תהיה כן. אמרתי שאם המטופלת מגיעה עם חום וזיהום, כריתה נוספת תהיה הכרחית. דנו גם בשאלות אם אחרי הניתוח יהיה צורך בכיסא גלגלים, ואם אחריו תוכל לטוס לחו"ל".
קולר גם ביקשה מקורן לנסח איתה כיצד הייתה הרופאה מבשרת למטופלת על הצורך בכריתה גדולה יותר. "אמרתי משהו כמו 'לצערי המצב החמיר, חיידק נכנס דרך הפצע לדם ונצטרך להגדיל את הכריתה, כדי שהגדם יוכל להירפא. אך ננסה כמה שפחות', ושאולי הייתי מוסיפה 'פספסת את התור שלך לפני חודשיים, ממש חבל. הפצע נראה פחות טוב, הוא אדום ולא מריח טוב'".
מילים אלה דומות לאלו שמופיעות בסדרה, אבל לא הטון. קורן אומרת אותן בצורה תומכת, ואילו הרופאה בסדרה מדברת בצורה מאוד קרה וזעופה. היא מסבירה, "הסדרה הנהדרת הזו מבוססת על כך שנועה לוקחת מצבים יומיומיים מהחיים ומגזימה אותם. הרופאה קרה ולא נחמדה. אני מקווה שהצגת המפגש הרפואי כלא נעים, לא תגרום למטופלים לחשוש להגיע אלינו עם בעיות דומות.
"כקונטרה, הוצג בסדרה מטפל אלטרנטיבי אמפתי, חיובי, אך שנותן עצות גרועות ובסתירה לאלה של הרופאה. גם זו הקצנה, כי הרבה מטפלים כאלה לא יאמרו למטופלים לוותר על טיפול רפואי. אך לי לא הייתה השפעה על הדמויות או על אופן הצגת הרופאים, אלא רק על הדיוק הרפואי".
דרמה על חשבון דיוק
פרופ' עידו וולף, מנהל המערך האונקולוגי באיכילוב, אומר כי לפי מחקרים מדעיים, מטופלים אכן מפתחים את תפיסתם לגבי העולם הרפואי גם מסדרות. "למשל, הם חושבים שהחייאות עובדות בשיעור גבוה מהמציאות - 70% בסדרות, 15% בחיים. אחר כך על הרופאים האמיתיים להתמודד עם זה, כשהם עומדים מול משפחה ומסבירים שההחייאה נכשלה".
זה לא אי הדיוק היחיד שזיהה וולף כיועץ לסדרות בי"ח, בעיקר כאלה שצולמו באיכילוב. בתי החולים הגדולים בישראל שמחים לשתף פעולה עם עולם הקולנוע והטלוויזיה, ומעמידים את מתקניהם לרשות המפיקים ואת הרופאים לרשות התסריטאים, אם באופן רשמי, ואם על הדרך.
"הייעוץ בדרך כלל כולל ישיבות ארוכות עם התסריטאים ועם הבמאים. אנחנו מסבירים איך אמור להיראות חדר, איזה ציוד יש בו. אנחנו יורדים איתם ללוקיישנים, ועוזרים להם לעצב סט שנראה קרוב ככל האפשר לדבר האמיתי", אומר וולף. באנטומיה של גריי, למשל, פותחו במיוחד סכיני מנתחים מדומים שהשפריצו דם כשלחצו על כפתור מסוים. לסדרות ישראליות לא תמיד יש תקציב לזה.
על הדרך יש גם אי הסכמות. לדברי וולף, "היום לא כל סרטן מטופל בכימותרפיה, אך לפעמים התסריטאי זקוק לנשירת השיער כקו עלילתי. לפעמים הם מקשיבים לנו, אבל לא תמיד. אני מבין את הצורך בדרמה ומשתדל לשים דגש על המקומות שבהם עלול להיגרם נזק. אנחנו מכוונים למסרים לא אופטימיים מדי ולא פסימיים מדי. זה כמובן לא תמיד משרת את התסריט".
המציאות דרמטית יותר
פרופ' יורם קליין משיבא, מומחה בטיפול נמרץ כירורגי וטראומה ומי שטיפל לאורך הקריירה שלו במקרים קשים מאוד של פציעות צבאיות, ייעץ לסדרה תאג"ד, שעסקה בחובשים. נראה כי הוא יצא מן האירוע מפוכח למדי לגבי עולם הטלוויזיה. "הם לא קיבלו כמעט שום דבר מההנחיות שלי", הוא אומר. "במתח בין הדוקומנטרי לאומנותי, האומנות מנצחת".
הוא מספר כי "פעם ראיתי עם הילדים שלי האנטומיה של גריי, והציגו שם רופא שנתקע במעלית, וביצע שם ניתוח. אמרתי לילדים - 'זה קרה לי פעם!' אבל הסיפור לא עניין אותם. בלי המוזיקה הדרמטית, בלי הקאטים המהירים, כל הסיפור הוא שניתחתי במעלית, והניתוח הסתיים בהצלחה".
קליין מזדהה עם הנזק הפוטנציאלי שוולף רמז לו. "הייצוג המוביל של רופא בעיני חולים הוא ד"ר האוס. אבל איזה רופא הוא האוס? אין מקצוע כזה של מאבחן בלש. לו היו עושים ממנו פנימאי רגיל, היו חסרות דרמות? אני מבטיח לך שהחיים שלנו מאוד דרמטיים, בעיקר בשנתיים האחרונות, עם תסריטים מופרכים לגמרי ששום תסריטאי לא היה מעז לכתוב.
"אם אני מנתח פצועה בפיגוע, והיא ערבייה, ואני יוצא לדווח לאביה על מצבה, והוא אומר 'אני צריך להודיע לבן שלי, הוא לוחם', ואחר כך אני מנתח את המחבל שביצע את הפיגוע - זה לא פרק בסדרה? ומה לגבי היום שבו אחת השחקניות בסדרה שצולמה בביה"ח נתנה את מספר הטלפון שלה לאחד המתמחים שלנו והוא היה בהלם ולא עשה עם זה כלום? גם זה פרק".
ייצוג רופאים בסדרות הוא בעיניו "איום ונורא. החל מרופא השיניים בחנות קטנה ומטריפה, דרך איש המרתון ועד ד"ר האוס שמתייחס לכולם בנבזיות. לשמחתי במציאות רואים אותנו בצורה מאוזנת יותר, ומתייחסים אלינו טוב יותר". עם זאת, לדעתו הייעוץ "נחמד, שובר שגרה, מגיעים אנשים מעניינים והוא לא דורש זמן רב. אז למה לא".