גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

יצירת אמנות שיוחסה לבנקסי והושחתה בטענה כי מדובר בזיוף. מרדף אובססיבי / צילום: Reuters, Vuk Valcic

1

במרץ 2026, המרדף העיתונאי אחר רוח הרפאים האומנותית המפורסמת בעולם הגיע לסיומו המפוכח. תחקיר עומק של רויטרס הצליב רשומות מעצר מניו יורק משנת 2000 עם נתוני חציית גבולות לאוקראינה מ-2022, וקבע כי האמן בנקסי הוא רובין גנינגהאם. וגנינגהאם בהחלט ניסה למחוק את עקבותיו. בין היתר הוא שינה את שמו באופן חוקי לדייוויד ג'ונס, השם השכיח ביותר בבריטניה (וגם שמו המקורי של דייויד בואי).

● איך בכלל נותנים שם למלחמה?
● אחרי הפגיעה בארמון בטהרן: איך בישראל ממגנים מבנים לשימור

החשיפה הזו היא עוד מסמר בארון של אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים של האדם במאה ה-21: האנונימיות. לאנונימיות של בנקסי היה תפקיד מיוחד ככלי עבודה לקידום אוניברסליות, דווקא בעידן של שקיפות רדיקלית, בו כל יוצר נדרש להנפיק ביוגרפיה ונוכחות דיגיטלית מתמדת. הפיכתו של "אף אחד" ל"דייוויד ג'ונס" ומשם ל"רובין גניגהאם" שברה את אותה יכולת נדירה של יצירת אמנות להיות שייכת לכלל, בדיוק משום שאין לה בעלים מזוהה.

2

בעידן הרשתות החברתיות כולם נדרשים לחשיפה טוטאלית כל הזמן. אמן נתפס כמו פרזנטור של מותג לייף סטייל שחייב לספק ביוגרפיה, פנים ונוכחות דיגיטלית מסביב לשעון. בנקסי בחר בנתיב הפוך, שמזכיר קצת את הדינמיקה ביצירת המופת של אינגמר ברגמן, "פרסונה" (1966). בסרט, השחקנית אליזבת ווגלר נסוגה לשתיקה מוחלטת בעיצומה של הצגה, והופכת למעין חלל ריק שסביבתה נואשת למלא. השתיקה וההיעדר של ווגלר הם מקור כוח רדיקלי. ככל שהיא שותקת יותר, כך הסובבים אותה, וכמובן הקהל, משליכים עליה את הפחדים, התקוות והתסכולים שלהם. בנקסי פעל במנגנון דומה. בגלל שהוא היה "אף אחד", הוא יכול היה להיות "כולם". מניעת הפרטים הביוגרפיים שלו מנעה מהקהל את הקיטלוג המתבקש של "האמן כסלב" והכריחה אותו להתמודד עם המניפסטים שלו. כעת, כשמתבררת הזהות, היצירה מפסיקה להיות השתקפות של מצפון קולקטיבי והופכת לביוגרפיה של אדם פרטי. המראה נשברה, וקיבלנו במקומה איש בן 51 שפשוט אוהב לצייר על קירות.

3

בעולם הספרות, אלנה פרנטה אימצה את אסטרטגיית ההיעלמות הזו. מאז פרסום "החברה הגאונה", פרנטה מנהלת מלחמת התשה מול הניסיונות לחשוף את זהותה מתוך תפיסה פשוטה: מרגע שהספר נכתב, אין לו יותר צורך בכותב. עבור פרנטה, כמו עבור בנקסי, הביוגרפיה היא הסחת דעת מסוכנת. ידיעת זהות האמן דוחפת את הקהל לצמצם את היצירה לכדי סימפטום או דרך ביטוי של אלמנטים מחייו האישיים. בין אם זו הילדות שלו, המעמד הסוציואקונומי, הגירושים שלו או כל פרט ביוגרפי אחר. ובעולם כזה, בנקסי ופרנטה משתמשים במסתורין כ"חפיר מותגי" המגן על היצירה מהרעש הלבן של הזהות. כלומר, הערך האמיתי טמון בעצם ההסתרה, המאפשרת ליצירה לנשום בנפרד מיוצרה, מעין מרד אחרון ברודנות המידע.

4

הניסוי הרדיקלי של חואקין פיניקס וקייסי אפלק בסרט "I’m Still Here" מציג את הצד המשלים והפרוע של ההתנגדות לניכוס האמן על ידי הקהל. פיניקס לא בחר להיעלם, אלא לייצר עודף נוכחות של דמות מזויפת, דוחה ומבולבלת, שפרצה את גבולות הפריים הקולנועי אל תוך החיים האמיתיים. במשך שנתיים, פיניקס הופיע בציבור כשהוא "מפורק". הוא התראיין אצל דייוויד לטרמן כשהוא מבולבל ומנותק, הופיע במועדונים כראפר כושל, וכל הסובבים אותו היו בטוחים שהם חוזים בהתמוטטות עצבית בזמן אמת. פניקס הראה שניתן להישאר אנונימי גם בלב הפריים-טיים באמצעות ייצור רעש שמסיח את הדעת מהאמת. ולמרות ההיפוך בשיטה, גם פיניקס וגם בנקסי השתמשו בעולם האמיתי כקנבס לאמנות, והפכו את השאלה של "מי האיש?" להרבה פחות רלוונטית מ"מה הפעולות שלו גורמות לנו להרגיש?". שניהם פעלו מתוך ההבנה שהקהל המודרני לא מחפש את האמנות, אלא את ה"חשיפה" של האדם שמאחוריה, והם בחרו להאכיל אותו בשקר כדי לשמור על האמת שלהם חופשית.

5

המרדף האובססיבי אחרי בנקסי מוכיח שוב שאנחנו לא מסוגלים לסבול דבר שאינו מקוטלג. אנונימיות היא אויב של המערכת. הדחף לפתור את חידת בנקסי הוא עוד חלק ממנגנון השליטה של עידן המידע. אנחנו דורשים לראות את האדם האמיתי רק כדי לסמן עליו וי ולתייק אותו בתיקייה המתאימה בארכיון, אך ברגע שהחשיפה מתבצעת והמיתוס הופך לאדם רגיל, מתרחש האפקט שכריס נולאן תאר כל כך יפה ב"יוקרה" (The Prestige, 2006): הקסם מתפוגג ברגע שהטכניקה נחשפת. אין ולא יכול להיות קתרזיס בחשיפת הקסם. בדומה לצופים בסרט, המגלים שכל אחד משני הפתרונות המוצעים לקסם מאכזבים, גם המקרה של בנקסי רק מאשרר איך הוויתור על הסוד לטובת המציאות היבשה אף פעם אינו תורם; שוב ושוב אנחנו משמידים את היכולת להיות מופתעים מאומנות.

6

האירוניה היא שהחשיפה הפורמלית של "דייוויד ג'ונס" רק מחזקת את הצורך שלנו במיתוסים שאי אפשר לפרק. האנונימיות של בנקסי הייתה הניסוי האחרון בבעלות קולקטיבית על אמנות. הוא היה השריד האחרון לעולם שבו "רוח רפאים" יכולה היתה לרדוף את המצפון התרבותי שלנו בלי לעשות סלפי ברחובות.

אולי הצעד הרדיקלי הבא כצרכני תרבות יהיה דווקא להתעלם מהחשיפה. במקום עוד דמות בשר ודם לעקוב אחריה ברשתות החברתיות, לדבוק במיתוס שמאפשר לנו להאמין שכל אחד, בכל מקום, יכול להיות האיש עם פחית הצבע והרצון להגיד משהו חשוב.