מרמת הגולן לבודפשט ושוב ארצה: מקדש הקרואסונים חזר מטרלו

ב־15 במרץ, אחרי ציפייה ממושכת, פרסם עדי פרץ לינק להזמנת מקום ל"מטרלו" דור 3, בית המאפה החדש שלו בבנימינה. "תוך שעתיים המקום התמלא חודשיים קדימה, עם רשימת המתנה של 400 איש - זה מטורף, לא ציפיתי לזה", אומר פרץ בהתרגשות לקראת פתיחתה השבוע. "החיבוק הזה מחדד כמה נכון היה לי לחזור לכאן".

● המקום שבו האוכל הוא שדה קרב סמלי: הצלחת של אסיר בישראל
● מסעדת הפיצה החדשה שלא נפתחה והמחיר: 100 אלף שקל לשבוע

ההסתערות על המקום היא, יש לקוות, הפרק האחרון בסיפור ארוך, מפותל ומלא תהפוכות שעבר פרץ עם מטרלו, מקדש הקרואסונים שהוא פתח ב־2019 בעין זיוון שברמת הגולן. המקום הפך במהרה לאתר עלייה לרגל עבור חובבי מאפי החמאה המדופפים. הכל עבד מצוין עד 7 באוקטובר, אז התרוקן הגולן מאדם. פרץ נקלע למשבר כלכלי, התייאש והחליט לסגור. "לאחר תשעה חודשי מלחמה שבהם עברנו הכול מהכול, החלטתי לסגור עקב קריסה כלכלית. הרמתי ידיים", סיפר אז במפתיע, והעיד שהוא לא רואה אופק לסיום.

במקום להמתין להתבהרות, הוא החליט לעזוב הכל ולפתוח מחדש את מטרלו דווקא בחו"ל. היעד היה בודפשט, עיר עם סצנה קולינרית מתפתחת וקהל בינלאומי. אולם שלושה חודשים לאחר הפתיחה המתוקשרת ביולי 2025, פרץ נקרא לשיחה עם שותפיו ובה התבשר כי בכוונתם לסגור את המקום. מיד. בפוסט נסער שהעלה אז לחשבון האינסטגרם שלו הוא כתב: "שוב אני נאלץ לסגור את מטרלו, ושוב הלב שלי נשבר לרסיסים… תודה לך בודפשט על שלושה חודשים בלתי נשכחים. נחזור. אני עדיין לא יודע לאן - אבל כשזה יקרה, נחזור חזקים יותר, טובים יותר ומדויקים יותר".

 עדי פרץ. חובת ההוכחה / צילום: עדי פרץ. חובת ההוכחה

התאכזבת? הרגשת שנכשלת?
"לא הייתי קורא לזה אכזבה, בטח שלא כישלון, אולי שברון לב. החלום ושברו. בסוף הלכתי הביתה בהרגשה שהיה טוב. מה אנשים מלמעלה הרגישו - אני לא יכול להיכנס להם לראש. אני לא הרגשתי שזה היה כישלון. חוץ מזה שזה לא היה מטרלו, לא הרגשתי שזה היה צריך להיסגר. אני לא באמת יודע מה קרה שם, מה התהפך (אני גם מנוע מלדבר על זה), אני רק יכול להגיד שזה מאוד הפתיע אותי. הייתי מרוסק".

כי?
"חלמתי על אירופה ואז גיליתי שהאירופה הזה הוא לא כזה ורוד. אמנם היו לי שם חיים רגועים, נעימים ונטולי דאגות, אבל מקצועית לא הייתי מסופק. בחודשים שהייתי שם הבנתי שהמקום של מטרלו הוא פה, בישראל. אני צריך את החום והחיבוק של הישראלים, לראות את העיניים הבוהקות שלהם כשהם אוכלים את הקרואסון שלי. שם הכל היה קר ומרוחק. אנשים אוכלים קרואסון בסכין ומזלג. זה לא בשבילי".

"המצב מתסכל, אנחנו מלאים חודשיים קדימה"

מי שהרים אותו הייתה המשפחה, אשתו ושלושת ילדיו. "יום אחרי שסגרנו נטע לקחה אותנו לרואוד טריפ של חודש וחצי באירופה כדי שלא נהיה קבורים בדבר הזה, ומיד אחריו התחלתי את מסע החיפוש של המקום הבא".

סגרת את מטרלו פצוע ומדמם עם חובות של מיליון שקל, ואתה פותח אותו מחדש במלחמה. קשוח.
"זה מאוד מסתכל, אנחנו מלאים חודשיים קדימה, אבל מוגבלים ל-35 אנשים במקום, בהתאם להנחיות. זה מתסכל, כי יש לי 400 איש בסטנד ביי. המלחמה הזאת גם פוגעת במצב רוח וביכולת להכיל את כולם, אבל זאת המציאות שלנו, מציאות מטומטמת".

בחרת להתמקם בבנימינה, למה?
"השנתיים האחרונות היו מפלה כלכלית קשה עבורי, הבנתי שאם אני פותח שוב בישראל זה חייב להיות במקום שיוכל להעניק לי יציבות וביטחון, במיוחד לנוכח המצב כרגע. היה לי ברור שהמלחמות לא ייפסקו, שנחיה מסבב לסבב, ובבנימינה שקט. אין טילים. חיפשתי מקום שימשיך לעבוד גם בזמן מלחמה או מבצע.

"בעין זיוון העסק בנוי על תיירות ומטיילים. כשהם לא מגיעים - ומאז 7 באוקטובר המטיילים לא חזרו לגולן - אין לך עסק. אם הייתי פותח בעין זיוון הייתי צריך לחכות לסוף המלחמה ומי יודע מתי זה יהיה, ומתי יהיה סבב נוסף. זה לגמרי היה אחד השיקולים.

"והיה גם השיקול המשפחתי - בבנימינה העסק שלך יכול לעבוד טוב באמצע השבוע ולהיות סגור בשבת. בעיון זיוון אתה חייב להיות פתוח בשבת כדי להתגלגל כלכלית. זה מאפשר להיות אבא. שבע שנים לא הייתי בבית בשבתות. הקסם הזה של מקום שקט, נעים, ירוק וחקלאי קסם לי. זה הכי דומה וקרוב לבית בעיון זיוון".

העובדה שאזור פרדס חנה־כרכור־בנימינה נהיה מעצמה קולינרית היה חלק מהשיקול?
"ההייפ הוא יותר בפרדס חנה מאשר בבנימינה. אני מקווה שבנימינה היא הבאה בתור".

"אני רוצה שזה ירגיש כאילו מעולם לא הפסקנו"

מטרלו בנימינה יהיה דומה לזה שהיה בעין זיוון, בטח באנרגיה ובאווירה, אבל מפותח יותר קולינרית. "לפני שנתיים התחילה לעבוד איתי אלה ויינברג, שתפסה את המקום שלי בקונדיטוריה. כשהיא נכנסה הצלחתי לשחרר את עצמי מאפיית בצקים ובניית מאפים והזזתי את עצמי למטבח".

מטרלו בנימינה הוא התחלה חדשה, או המשך ישיר של מה שהיה?
"אני רוצה שזה יהיה המשך ישיר של עין זיוון, כאילו מעולם לא הפסקנו. אני רוצה לשים בצד את מה שהיה בבודפשט - אני מרגיש שהדבר הזה מאוד לא היה קשור אלי. אני לא מצטער לרגע שעברתי את זה, כי למדתי שיעור - לא חייבים לרדוף אחרי החלומות שלנו בכוח; זאת לא הדרך הנכונה לעשות את זה. היה בי משהו שנורא רצה מקום פיין ופנסי אבל זה לא התאים לי ולמטרלו. זה היה מנותק רגשית - ממני ומהקהל שלי. בטח אחרי 7 באוקטובר. לכן, הדבר שהכי חשוב לי בבנימינה הוא לייצר תחושה של בית. בניתי פה הכל לבד, אספתי רהיטים מיד שנייה, עיצבתי מקום חם ונעים. הדבר הראשון שאמרתי למלצרים בתדרוך לקראת הפתיחה הוא: 'אנשים מתרגשים לבוא לפה ואתם צריכים לתת להם את ההרגשה הכי טובה ושמחה בעולם'. כיף לחזור הביתה, אין מה לומר".

אתה מגיע לפתיחה הזו עם צורך להוכיח משהו?
"מפחיד מאוד כל ההייפ והציפייה סביב מטרלו, פחד אלוהים. האם אני מרגיש שאני צריך להוכיח משהו? כן, ככה זה מרגיש. זה מרחף מעליי כל הזמן".

מה לאחל לך?
"שקט. אני לא מחפש להיות מיליונר, רק לחיות כמו אדם נורמלי ולעשות את מה שאני אוהב".