לילה סלימאני. סנסציה באירופה / צילום: Reuters
כשהקוראת הממוצעת אוספת אל ידה רומן היסטורי, המקפל בתוכו סיפור אהבה בין נערה ירוקת עיניים מחבל אלזס לחייל מרוקאי בימי מלחמת העולם השנייה, היא מצפה למצוא בו רגעי קתרזיס, נחמה וחסד (שלא לומר, אהבה רומנטית במובן החיובי ביותר של צמד המילים). התשוקה, כך לימדה אותנו הספרות, רלוונטית במיוחד כשהתותחים רועמים. לא כך בספר החדש "ארצם של אחרים" של הסופרת הצרפתייה עטורת הפרסים לילה סלימאני. יצירה זו, המהווה חלק ראשון מטרילוגיה היסטורית בין-דורית שכתבה הסופרת בהשראת סיפורה המשפחתי, כמו קוראת תיגר, במודע או שלא במודע, על ז'אנר רומן המלחמה ההיסטורי כולו.
● בצל הניסיון להפיל שלטון דכאני: כשהספרות הופכת לכלי הנשק האחרון נגד המשטר
● הקומיקס החדש של נורית זרחי מתפרץ לנושא הנפיץ ביותר שספרי ילדים מדלגים מעליו
הרומן, שמתרחש במשך כעשור במרוקו, נפתח בסצנת ההגעה של זוג צעיר, מעורב תרבותית, יחד לבארט. בהמשכו הוא עוקב בגוף שלישי אחר אישיותה של מתילד, נערה צרפתייה, גבוהה ויפהפייה, עקשנית ואמיצה, הנשואה לחייל מקומי. השניים נפגשו בימים חסרי החסד של מלחמת העולם השנייה. כששיירת חיילים מגיעה לכפר בקצה אלזס, אמין, חייל נאה ונמוך ממרוקו, מתאהב במתילד ולוקח אותה איתו לבית אמו על מנת לממש את ירושתו. נדמה כי הבדלי הגובה בין העלם הצעיר, הכרוך אחרי מסורתו, לאישה הזקופה והאירופאית, יוצרים מערך כוחות מטריד, אכזרי לעתים, בין גיבורת הרומן לבן זוגה.
על פי חוקי המסורת המרוקנית הנוקשה, אמין נדרש לחזור למולדתו ולעבד את נחלת האדמה של אביו, ואשתו נאלצת להגר איתו ולוותר על מעמדה כאזרחית צרפתייה ומודרנית. "אמין לא שם לב לאי הנוחות של ספסל העץ, גם לא לאבק שגרם לאשתו להשתעל. עיניו היו נשואות רק לנוף, והוא נראה להוט להגיע אל האדמות שהוריש לו אביו", מאותתת הפתיחה.
מתילד, מטבע נישואים המושתתים על פער תרבותי ניכר, אינה נטמעת בקלות במסורת החדשה שנקלעה לה - וגם לא במערך ציפיותיו של בעלה. היא זרה לאימו, בעלת הידיים המיובלות המכשפות שיקויים במטבח, זרה לאחיו ולאחיותיו נועצי המבטים, לשכנים החטטניים, לפקידי המס שמגיחים לפתע, ולעתים קרובות גם למשימת חייה החדשה: אימהותה לשני ילדים קטנים.
בת דמותה של בובארי
במובנים רבים מזכירה מתילד את דמותה הספרותית הקלאסית של מאדאם בובארי, יצירת המופת הקאנונית מהמאה ה-19 שחיבר גוסטב פלובר - צעירה ממעמד הביניים שנישאת לרופא פשוט וחולמת על ריגושים רומנטיים. הכמיהה הבלתי פוסקת לאידיאל מובילה אותה הישר אל תהום הבדידות. אך בניגוד לבובארי, חלומותיה של מתילד נחתכים תחת גליוטינת המציאות בנישואיה לאמין, עוד לפני שהספיקה לחלום אותם. מכאן שרומן היסטורי זה עוסק פחות בסיפור אהבה ותשוקה (אף שהתשוקה נוכחת בו) בימי פוסט-מלחמה, ויותר בנחישותה של אישה לבעוט בסורגים החברתיים שבהם היא נתונה בארץ זרה, אף שהיא יודעת שאלו לא יזוזו במהירות ממקום.
כמו בשני ספריה הקודמים והמצליחים, גם בעלילת רומן זה חוקרת הסופרת את המחיר שאישה משלמת עבור לא לידתה כאישה, כדברי סימון דה בובאר, אלא הפיכתה לאישה. סלימאני, שנחשבת לאחת מהקולות הבולטים ומלאי התעוזה בספרות הצרפתית העכשווית, היא סופרת ועיתונאית צרפתייה-מרוקאית שנולדה בתחילת שנות ה-80 ברבאט, והפכה לסנסציה בזכות הרומנים הפסיכולוגים שכתבה (שניהם ראו אור בעברית, בהוצאת מודן).
"בגנו של עוג" אדל, הגיבורה הראשית, היא מכורה למין שמנסה לשחזר את השליטה על חייה; ״שיר ענוג״ מבוסס על מקרה אמיתי של מטפלת שרצחה שני ילדים בזמן שהיו תחת משמרתה. שני הספרים זיכו את המחברת בפרסים נחשבים, בהם הגונקור הצרפתי, והפכו לרבי מכר עולמיים.
איפוק חסכני ואפל
"ארצם של אחרים", אולי משום הקרבה הגדולה לביוגרפיה המשפחתית של הסופרת והרצון להישאר נאמנה לה, שונה מקודמיו בהיבטים רבים, ובעיקר: במבחן התוצאה המאכזב. יש לציין לחיוב את היכולת של סלימאני לברוא עולם שהתרחש שני דורות לפניה ולפני קוראיה, ולהוביל את הקורא ברחובות רבאט, בין השוק לסמטאות, בחיי היום-יום של הדמויות, תוך חקר הקונפליקט הפוליטי של התקופה אל מול מורכבות היחסים המגדריים בקרב בין שייכות למסורת.
אך באשר לחוויית הקריאה, האיפוק החסכני והאפל שהיה לה לעזר בספריה הקודמים, הופך בספר זה לעתים קרובות מדי לפשטני וחסר חן. בצל האירועים ההיסטוריים מתארת הסופרת מסקנות ברורות מאוד, שכמו צועקות החוצה את מעמד האישה, שלא על דרך סצנה סיפורית משכנעת. מסקנות אלו מדווחות לקורא במילים גדולות מאוד ובמסקנות פסיכולוגיסטיות צפויות כמעט, שאינם מיטיבים עם להט הסיפור.
כך למשל בפסקה מייצגת זו: "עכשיו מסרה את ילדיה אל חזה, הרימה אותם, אחד בכל זרוע, והתגלגלה על המיטה יחד איתם. היא נישקה אותם בלהט, ובנשיקות שהטביעה בלחייהם היו טמונים לא רק כוח אהבתה, אלא גם כל עוצמת צערה. העובדה שוויתרה למענם על הכל - על האושר, על התשוקה, על החירות - רק חיזקה את אהבתה אליהם. בלבה אמרה: 'אני שונאת את עצמי על היותי כבולה. אני שונאת את עצמי על שאיני מעדיפה דבר אלא אתכם'". רגע השלמה זה של מתילד עם גורלה המעמדי והוויתור הכרוך בו נמסר באופן מפורש ממש, שאינו גורם לקורא להזדהות עם כאבה. הוא גם לא מעורר בו מחשבה ביקורתית מושכלת לגבי האירועים.
הבחירה לעסוק בסיפור אהבה שגור מבעד לעין מספר מרוחקת או שכלתנית יכולה להיקרא כאמיצה, אך מפספסת את גודל ההכרעה הרגשית הטמונה בעלילה עצמה. הרגעים המעניינים ביותר ברומן הם החלקים ההיסטורים החושפים בפני הקוראים את המאבק המתמשך על עצמאותה של מרוקו מהשלטון הקולוניאלי הצרפתי והספרדי, הכולל הפגנות ופעילות פוליטית שיוצרים מתחים מעניינים בין השלטון הצרפתי העיקש לבין התנועה הלאומית העיקשת לא פחות.
אנחנו במלחמה?
ברגע יפה ברומן אמין, בעלה של מתילד, עונה לעיישה בתם, כשהיא שואלת אם מרוקו נמצאת כעת במלחמה. "האמת היא שזה יותר גרוע ממלחמה", עונה לה האב, "כי עם האויבים שלנו או אלה שצריכים להיות האויבים שלנו אנחנו חיים כבר הרבה זמן. הם גדלו איתנו, וכשאני מסתכל עליהם, ביניהם יש חברים שלנו, שכנים שלנו, משפחה שלנו, אני לא רואה אויב שצריך להרוג. אני רואה ילד".
לקראת השליש האחרון שלו מתחזק הרומן והכתיבה מתייפה. השיא מגיע כשמתילד מוכנה לאבד הכל אל מול התשוקה. מעמד האישה בקהילה מסורתית נמצא תדיר בלב דיון חברתי, בין אם נוכח ההתעוררות של הנשים נגד השלטון באיראן והחיג'אב שבה עמו, או חוק ההפלות של טראמפ. רומן זה, המתרחש למרגלות הרי האטלס, עשוי להאיר באור רענן את המשבר המגדרי הטמון בכל הגירה באשר היא. בנקודה זו, הרומן רלוונטי לאין שיעור דווקא לקוראת העכשווית, שכן לכל אישה קוראת עברית הייתה בעבר סבתה או אמא בעלת שפת אם אחרת, שהגיעה בספינה או במטוס וגילתה פה מולדת חדשה; האתגרים שהוצבו בפניה דומים אולי לאלה של מתילד.