ילדה ניצבת על קצה גג, ברכיים פצועות, מבט נחוש, עוטה כנפיים מעץ שנראות כמו דגם של האחים רייט. הפסל של ורד אהרונוביץ (ילדה עם כנפיים, 2023) מתנוסס על גג מרכז רושטילד במוז"א, מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, ומיד מהלך את קסמיו על המבקרים. מי לא הרגיש פעם כמו הילדה הזאת. מי לא רצה כנפיים שישאו אותו מעבר לכאן ועכשיו.
● "זה מאוד לא כלכלי לייצר אופנה בארץ, אבל רציתי לייצר רק פה"
● "לא ייתכן שאנחנו אומת סטארט-אפ ולא טובים באומנות"
הפסל הזה הוא רק טעימה מהביאנלה השלישית לאומנויות ולעיצוב תל-אביב 2026, שנפתחה בשבוע שעבר. הוא בהחלט מעיד על הרמה הגבוהה של היצירות והאוצרות בה, עליה אמונות הסמנכ"לית והאוצרת הראשית של מוז"א רז סמירה, ואוצרות הביאנלה אנריאטה אליעזר ברונר וגלית גאון.
ביאנלה אומנם אמורה להפציע אחת לשנתיים, והקודמת נערכה ב-2023, אבל התהפוכות שידעה ישראל בימים האלה עשו את שלהן. העיקר שהפרויקט הענק הזה סוף סוף מגיע לקהל.
כותרת הביאנלה היא "מעשים וימים", שואבת השראה משיר בשם זה של היווני הֵסְיוֹדוֹס מהמאה ה-8 לפנה"ס, שהיה משורר אך גם איכר ורועה צאן והכיר מקרוב עמל אמיתי מהו. היצירה משקפת מחשבה חלוצית שרואה בעבודה מעשה קיומי ומוסרי גם יחד, ולא רק מאמץ כפיים. השיר הזה נכתב כהדרכה מעשית לחיים ראויים, מין מדריך למידות טובות, קצת "Wear Sunscreen" (השיר מ-1999 של הבמאי באז לורמן) של ימי קדם. אלא שמתוך המבט היום מתגלות בו משמעויות מחוזקות של חוסן ושל היצירה כתצוגת תכלית.
למעלה מ-200 עבודות ויצירות נכללות בתערוכה המרכזית לבדה. מטקסטיל דרך פיסול ועד עבודות וידיאו ארט ובינה מלאכותית. עבודות חדשות הוצבו בביתני הקבע וברחבי המוזיאון כולו, תוך שילוב שלהן במוצגים קיימים והתכתבות עמן. כולן מתחקות אחר חשיבות היצירה והעמל ברגעי משבר.
צהוב בולט וסלפי עתיק
שאול כהן אולי מוכר לציבור הרחב כיוצר סיכת החטופים הצהובה שתודה לאל כבר אינה חלק מחיינו ומתקוותינו, ולמתקדמים יותר - מעבודות מיניאטורות מופלאות (חלקן מוצגות בתערוכה "עולמות זעירים" שתוצג עד יולי במוזיאון תל אביב). הפעם הוא הפתיע עם עבודת פסיפס מחויכת ששמה "החיים קצרים, הסלפי נצחי", ובה אבנים פלסטיות שנוצרו בהדפסת תלת־ממד יוצרות דמות נשית במעין טוגה מצלמת סלפי, ממש כאילו ונוס או ארטמיס היו פעילות באינסטגרם.
ועוד נגיעה צהובה: דורון נעמה גלפר בעבודת וידיאו נוקבת נושאת על כתפיה ״משא כבד״ - שם העבודה שבה היא סוחבת 120 בקבוקים, כמספר החטופים שהיו בשבי חמאס בעת שצולמה, והולכת עמם לכל מקום. לסופר, לשדה, ברחוב.
לנה גוברמן מספרת את סיפור ההורות ובפרט האימהות של כולנו בימים הטרופים שידענו בשנתיים וחצי האחרונות. פסל הפורצלן "חרדה" מתוך הסדרה "שדות" מתווה דמות של אם, אלה, שמניקה ונותנת הגנה, שומרת ומביאה נחמה, בעולם שבו היא מצרך מבוקש.
עומרי גולדזק קנה לו שם בתור מקעקע עם סגנון טיפוגרפי מובהק וייחודי לו. העבודה הזאת לוקחת את הטיפוגרפיה צעד אחד קדימה. "בת גלים 14" הוא שם העבודה - כתובת המגורים של סבתו. על גבי שטיח צמר שגווניו האדומים מוכרים היטב משלל בתים בישראל של שנות החמישים והשישים, עליו רקומות מילים בערבית ובערבית, שתי השפות שדוברו בבית, כמעט ללא הפרדה, דרות להן על אותו חפץ בעל מסורת ארוכת שנים. "אינתה עומרי" קוראת האריגה באופן שובה לב.
איך נולדו 500 כדים
כשבמוזיאון קראו לאומנים להציג עבודה עדכנית שמשקפת את התקופה הם הופתעו לקבל בחזרה לא פחות מ-500 כדים. כל האפשרויות היו פתוחות וזו, מכל הצורות, חזרה וחזרה. שוב ושוב התנקזו אומנים בעלי גופי עבודה שונה בתכלית לאותה צורה קדומה - כד. זה הפך אותה במידת מה לצורה של העת הזו, מחדדת את הרצון והצורך בהכלה ובשימור זיכרון.
דבר אחד בולט בהיעדרו מהקירות: המילים שמודפסות לרוב על האומן או האומנית ועל הרקע לעבודה. המטרה היא שהמבקרים יחוו את האומנות ואת היצירות בצורה "נקייה", בלי שמישהו יגיד להם מה הם רואים ואפילו בלי לתת לעבודות שם. ההחלטה המודעת היא להצניע את המלל ולתת למתבונן לראות ולהרגיש. ומי שרוצה - מוזמן להציץ בחוברת שכל מבקר מקבל, ולקרוא.
התערוכה השנה באמת גדושה מכל טוב. מגוון העבודות אדיר וכמעט בלתי אפשרי לראות כראוי את כולן בביקור בודד. מזל שהיא מתוכננת לרוץ עוד כמה חודשים, כך שיש זמן לבוא, להשתהות, לתת מקום למעשה ולימים שהוקדשו לה.
הביאנלה תוצג עד 30 בנובמבר 2026, מחיר כרטיס: 58 שקל, חיילים וילדים עד גיל 18 ללא תשלום
