"אני מכניס את האדם לסיטואציה. ממש שיציב את עצמו בתוכה. אני רוצה לדעת שהוא זוכר. אני חושב איפה עמד החשוד, איך נפל הצל על העיניים, העומק שזה יצר בארובות העין... ואז אני מצייר משהו דו ממדי והוא רואה משהו תלת ממדי. אני שואף להגיע לסכמה, למבנה כללי, ואז יורד לאפיון הדמות. אני מכניס לאנשים האלה את הרעיון של חשיבה מופשטת, שאותה ילד קטן מבין וגם זקן מבין; אחד מגינאה המשוונית מבין וגם אחד ממנהטן יבין", מסביר צייר הקלסתרונים והמאייר של גלובס, גיל ג'יבלי.
● הדמויות האהובות של הוליווד חוזרות לתחייה באמצעות AI
● 50 שנה ל"קן הקוקייה": המרד של מק'מרפי הוא עדיין שיעור רלוונטי על מבני כוח
בלב הסרט התיעודי "תווי פנים", שמשתתף בתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב 2026 ויוקרן בהקרנת בכורה בשבוע הבא, עומדים ג'יבלי ושיטת העבודה שלו, שניהם ייחודיים מאין כמותם. זו לא הפעם הראשונה שג'יבלי לוקח חלק משמעותי בסרט דוקומנטרי. וגם לא הפעם הראשונה שהוא חובר לאותו במאי - דוד אופק.
הרוג בלי שם
בפעם הראשונה היה זה ב-2003, בסרט "ההרוג ה-17" שזכה בפרס אופיר ובתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב. הסרט נפתח בפיגוע התאבדות בקו 830 ביוני 2002 בצומת מגידו. קורבן אחד, ההרוג ה-17, לא זוהה. איש לא בא לזהות את הגופה. אופק יצא לפצח את התעלומה כשבידיו בקושי קצה חוט. הוא הגיע דרך המשטרה לצייר הקלסתרונים שלה, ג'יבלי. ג'יבלי חקר את נהג האוטובוס וצעירה כבת 16 שעבדה יומיים כסוקרת לקוחות בחברה. על בסיס שתי העדויות, שנגבו לא פחות מארבעה חודשים לאחר אותה נסיעת אוטובוס אקראית, הגיע ג'יבלי לדיוקן מדויק להפליא - ולבסוף לשם. אליהו (אליקו) תימסיט הוא ההרוג ה-17.
"להגיע להרוג הזה, לדבר כזה? זה רק הקדוש ברוך הוא. הוא עזר לי. זה כמו כדור ביליארד שאני מכה בלבן והוא פוגע ב-15 כדורים וכולם פוגעים בדפנות ונכנסים לחורים, בלי יוצא מהכלל. הסרט הזה מרגש אותי עד היום", אומר ג'יבלי, שחתום על לכידתם של לא מעט עבריינים בזכות הקלסתרונים שצייר.
"היא נולדה ממני עכשיו"
המשטרה כבר פחות פונה אליו. אבל ג'יבלי נקרא שוב ושוב לצייר אנשים שכבר אינם, שפסו מן העולם בלי להותיר את רישומם - חוץ מאשר בזיכרון של האנשים שאהבו אותם. הקרובים הללו מבקשים פנים שיוכלו להעביר הלאה. כשהוא נקרא לציורים הללו - אופק מתייצב, מצלמה בידיו. כמעט 25 שנה. התוצאה של החיבור הזה הוא הסרט החדש, "תווי פנים".
"בכל פעם קראתי לו לתעד. זה היה כמעט תמיד סביב שואה", מעיד ג'יבלי. הסרט חושף את הקסם והמורכבות של תהליך העבודה שלו. באחת הסצנות הוא עובד עם ניצול שואה מקיבוץ שמיר שמבקש לשחזר את פניה של אחותה שנספתה. ג'יבלי ממש מחלץ צעד צעד את הזיכרון מהתודעה שלו. הוא מדקדק בכל פרט: מה לבשת. באיזה צד הייתה המשחטה. איפה היה החדר. איך היא הגיבה למתנה שהבאת. ומול עינינו מתהוות פנים. "היא נולדה ממני עכשיו בעזרת המיילד הזה", אומר הקשיש הנרגש ומחווה על הצייר.
משיער בנחיריים ועד קימור הגבה, הכול חשוב ליצירת תמונה מהימנה. "קוראים לזה במשטרה 'רענון זיכרון'", מסביר ג'יבלי. "יש אדם שאחראי להוציא מהמתלונן את פרטי האירוע - 'הייתה תאונה? הוא אותת? מאיזה צד הגיח האוטו?' - ואז מגיע הצייר. זו פונקציה משטרתית שאני לא יודע אם קיימת עוד, אבל במקרה שלי, אני מילאתי אותה. לא היה 'מרענן'. רק אני".
"אני מטהר את העולם"
הוא עובד בכוך מוחשך בקצה חלל גדול מלא עיתונאים, מאחורי וילון כחול כהה, "הבית של יעל" בתנאי אופן ספייס. דוהר לשם מלווה באופניים, קסקט יהודי, פאות, חולצה משובצת. דמות שקל לצייר. מאז 1989 ג'יבלי הוא המאייר הראשי של גלובס, יוצר דיוקנאות באותם קווים מלוכסנים (קרוס האטש) שהוא התמקצע בהם כשהיה אסיסטנט בניו יורק של מי שנחשב לאחד הקריקטוריסטים המובילים בעולם, רענן לוריא.
ג'יבלי מספר שלכוך הזה הגיעו עשרות נשים שהותקפו ונאנסו לתת עדות, כדי ליצור את הקלסתרון של הפושע. הוא נזכר שהובאו אליו ילדות חרדיות שעברו אונס. הן לא הסכימו לדבר. "כשהפסיכולוגית שלהן יצאה להתפנות, דרבנתי אותן לדבר. הן דיברו יידיש. זה היה מקרה נורא. שנה וחצי הוא המשיך לאנוס, הייתי חייב לקבל כבר מידע שיוביל לתפיסה שלו. עכשיו הוא במאסר עולם".
לשמוע על כל הפשעים לא מלכלך אותך? משאיר חותם על הנפש?
"ההפך, אני מטהר את העולם", הוא צוחק. "המקצוע הזה מדהים. יש בו סיפורים מפה ועד הודעה חדשה".
לקלסתרונים הגיע ג'יבלי בזכות סנדי בר. ב-1997 פנו אליו ממשרד פרסום בבקשה שיצייר קלסתרון של בר לפרסומת למילקי, למודעת WANTED בסגנון המערב הפרוע. "לא אהבו את התוצאה במועצת גדולי הפרסום", צוחק ג'יבלי. "הם אמרו שזה לא נראה כמו קלסתרון". ממשרד הפרסום שלחו אותו למשטרה, שילמדו אותי לצייר קלסתרונים.
במשטרה לימדו אותו את השיטה שלהם, אבל הוא אמר שהוא יכול לעשות את העבודה שלהם יותר טוב. "למדתי להגיד את המשפט הזה כשלמדתי בניו יורק. למי שלוקח אותך לעבודה תגיד - 'אני יודע'. כי עד שיידעו שאני לא יודע, כבר יישארו לי 400 דולר בכיס". כשאני אומרת לו שזו טקטיקה שנקטו ניצולי שואה, להגיד שהם יודעים לנגר או לתפור או לתקן כדי לשרוד, הוא מהנהן. "קשה לי להגיד שהייתי רעב ללחם שם, אבל בקושי היה לי גרוש על התחת".
צורת עבודה ייחודית
לג'יבלי יש מאז 2004 פטנט רשום על שמו לציור קלסתרונים. "השיטה הזו נשענת על חלוקת הפנים לכמה חלקים בצורה שנראית כמו אותיות - U, T, A, V, והיא הגאווה שלי. באו אליי אנשים שעסקו בפסיכולוגיה משפטית ורצו לבדוק אותה. הוזמנתי לדרום אפריקה ולסקוטלנד והם ראו שזה עובד. השיטה שלהם נקראת אבו-פיט (מהמילה אבולוציה), היא מציעה אלגוריתמים של 18 דמויות ומהן מתגלגלים. אבל שם משתלטים לעד הראייה על המוח, אני רציתי להתוות דרך. כדי להימנע מטעויות. להתקדם, גם אם לאט. בשיטה האחרת, אפשר לקחת סטייה ימינה וללכת לאיבוד. מציעים לאדם מטריצה של כמה דמויות, נבדלות זו מזו רק במעט. איך הוא ידייק מי מהן נכונה?".
בסרט יש המחשה מדויקת לצורת העבודה הזו. ג'יבלי מתבקש לצייר אדם שנפטר ואין תמונה שלו, ומציעים לו לפגוש את אחיינו שדומה לו מאוד. הוא מסרב בתוקף.
הביוגרפיה של ג'יבלי נפרשת בסרט. מאביו יצחק ג'יבלי, לוחם אגדי של יחידה 101, שנפל בשבי הירדני - הפעולות לשחרורו נודעו בשם מבצעי גיל (ראשי תיבות של ג'יבלי יצחק לחופש) וגם העניקו לבנו את שמו; גירושי הוריו בילדותו והמגורים אצל סביו וסבתו; אימוצו על ידי זוג מקיבוץ מזרע, חבריו של אביו; וההסכמה להתחתן עם אשתו גם בלי לראות את פניה, דווקא אצל אמן שמתחקה אחר תווי פנים. והיותו כתב ג'אז ובעל תשובה והמגורים בניו יורק וההתנדבות ברפת אחרי 7 באוקטובר. הרבה הרבה צבעים.
גם אחרי סרט שלם שעוסק בך, ברקע שלך ובעבודה שלך, הצופים עדיין לא יודעים מי זה גיל ג'יבלי.
הוא צוחק. "גם אני לא".
"תווי פנים" יוקרן בפסטיבל דוקאביב שנפתח השבוע וישודר ב-yes דוקו
