"אהלן וסהלן", "ללה פטימה", "ממה דיאלי" - להקת "שפתיים" הצליחה לחולל מהפכה בתרבות הישראלית. הסרט הדוקומנטרי "שפתיים" (2026) על הלהקה החד־פעמית הזו הוקרן השבוע בדוקאביב. הסרט, שהפיק וביים רובי אלמליח, חוזר אל סיפורה יוצא הדופן של שפתיים, "הפה של העדה המרוקאית".
● לא רק קלסתרונים ואיורים: סרט חדש מספק הצצה לראשו של גיל ג'יבלי
● 50 שנה ל"קן הקוקייה": המרד של מק'מרפי הוא עדיין שיעור רלוונטי על מבני כוח
מי שהחלה את דרכה כלהקת חתונות בדרום, הפכה עם השנים לאחת התופעות המשמעותיות בתולדות המוזיקה המקומית - היא העבירה את המוזיקה המרוקאית והמזרחית מן השוליים אל קדמת הבמה. הסרט מלא הערכה למהפכה שחוללה הלהקה, אבל אינו מסתכם בסיפור נוסטלגי מנחם או בנרטיב של "איך הגענו לכאן". הוא בא להזכיר לנו כי "שפתיים" אינה רק סיפור על הצלחה מוזיקלית, אלא גם על מאבק מתמשך על ייצוג ושוויון.
בית גידול ייחודי עם ביטוי מוזיקלי משלו
שפתיים ניסחה אפשרות תרבותית חדשה. בשנות ה-90 ביססה הלהקה את התפיסה של שדרות כ"ליברפול הישראלית", במובן של בית גידול ייחודי שמוליד ביטוי מוזיקלי משלו. שם גדלו על כתפי ענקים "טיפקס", "כנסיית השכל" ו"טאנארא", שצמחו בדרום והגיעו לעשות את זה בתל אביב כי "אי אפשר למכור מוזיקה בשדרות". כשהמראיינת בסרט שואלת "מה שמים במים של שדרות?", עונה מייסד הלהקה חיים אוליאל כי ללהקות האלה הייתה ההזדמנות "לגדול לצד אלה שעשו את זה, יש מודל חיקוי קרוב אלייך". המשפט של אוליאל כמו מסכם בזעיר אנפין את הסרט שנפתח ונסגר בסצנות על ייצוג בציבור הישראלי.
הסרט כורך את סיפורם של חברי הלהקה, אוליאל ואחיו אלי אוליאל, חיים אוחנה, סמי לזמי, שמעון עמר, קובי אוז וניר חובב, עם מורכבות החברה הישראלית. כבר בפתיחתו מוצף השסע העדתי והדיון הציבורי סביב "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה". בשוט הראשון אוליאל צופה בראיון עם אבישי בן חיים, בעוד הקריין מזכיר את הפערים בייצוג של מזרחים ואשכנזים במוקדי הכוח: "בבית המשפט העליון, בפרקליטות, בלשכת היועץ המשפטי לממשלה ובמרחבים נוספים של הציבוריות הישראלית". אוליאל מוסיף בשקט: "גם בסגל האקדמי". מן הרגע הזה יוצא הסרט אל מסע האיחוד של הלהקה עם התזמורת האנדלוסית, לאחר שנים של נתק.
התקשו לעכל את הצליל שהביאה הלהקה
סיפורה של שפתיים מתחיל בראשית שנות ה־80, בעולם החתונות של הדרום. חיים אוליאל הצטרף אז לתזמורת של הזמר המרוקאי ארמונדו באשקלון, ובהמשך צירף אליו את אחיו אלי כמתופף, את חיים אוחנה כבסיסט ואת הזמרות דליה אלמקייס ויהודית עזרן. לאחר שארמונדו עזב התגבש הבסיס ללהקה חדשה, שקיבלה תנופה עם הצטרפותו של סמי לזמי כסולן וכמי שהוביל את השירה במרוקאית. אל הלהקה הגיע אז גם הקלידן הצעיר קובי אוז, לימים סולן "טיפקס" ואומן חשוב בפני עצמו במוזיקה המקומית.
באותן שנים ישראל התקשתה לעכל את הצליל שהביאה הלהקה. מצד אחד, גורמים בתעשייה דחקו בחברי הלהקה לשיר בעברית. מצד שני, גם מתוך עולם המוזיקה המרוקאית עצמו נשמעה ביקורת: היו מי שהתנגדו לפרשנות המודרנית של הלהקה, לשילוב הגיטרות החשמליות ולשינוי המסורת. אבל דווקא המתח הזה הוא שהפך את שפתיים לתופעה של ממש. היא לא שימרה את המסורת כפי שהיא, אך באותה נשימה לא ויתרה עליה כדי להתקבל; היא יצרה ממנה שפה חדשה שילוב של מקצב מרוקאי עם גיטרה חשמלית.
הפריצה הגדולה של הלהקה קרתה גם הודות למהפכת הקסטות. הקסטות עקפו את שערי הכניסה הרשמיים של הרדיו והממסד, ואפשרו למוזיקה המזרחית לבנות לעצמה קהל שהשתוקק לה.
בהמשך זכתה הלהקה להכרה רחבה יותר, בין היתר בזכות שיתופי פעולה עם יוצרים מן המיינסטרים. אחד הבולטים שבהם היה מתי כספי ז"ל, שבתחילה נתפס לכאורה כמי שלועג ללהקה, אך בהמשך הלחין עבורה שיר. המפגש עם כספי מציין את הרגע שבו המרכז התרבותי הישראלי נאלץ להכיר בכוחו של הצליל המרוקאי ולקבל אותו.
הלהקה התפרקה נוכח סכסוכים פנימיים
שפתיים הקליטה שישה אלבומים, זכתה להצלחה גדולה, ולבסוף התפרקה בשנת 1998 נוכח סכסוכים פנימיים. 30 שנה אחר כך, חיים אוליאל, שאיבד בתוך זמן קצר את בנו ואת אלי, מבין כי דווקא מתוך האובדן עליו לנסות ולחבר מחדש את מה שהתפרק.
כוחו של הסרט אינו בכך שהוא מציג את שפתיים כסיפור הצלחה לעוס של מי שהגיעו מהשוליים אל המיינסטרים, אלא כפרק רחב יותר בסיפור הישראלי. הסרט מזכיר שגם אחרי המהפכה הזאת, המאבק על הקול עדיין נוכח.
סרטיו של רובי אלמליח, יליד העיר שדרות, מרבים לעסוק בדרום הארץ וברווח שבין היהודיות לערביות. סדרה בשם "עזה-שדרות" שביים עבור ערוץ 8 וארטה צרפת והייתה מועמדת לפרס האמי הבינלאומי; סרט הגמר שלו "חולה את נתן" שמספר את סיפורם של האחים חולה ונתן, שני מוסכניקים מפאתי שדרות, ברקע הידרדרות ביטחונית בין ישראל לעזה וטילי קסאם סביב; והסרט התיעודי "דוד מלך ישראל השנייה", שמגולל את סיפור הקריירה הפוליטית של דוד לוי.
בסרט הנוכחי אלמליח מזהיר מהשטחת הזהות המזרחית לכדי סטריאוטיפ. קובי אוז אומר על כך יפה: "חיים די מהר נשאב בחזרה לעולם שפרנס אותו, לעולם הזה של המימונות והתרבושים. חיים מבחינתי הוא ליגה לאומית, הוא לא ליגה מקומית. הוא לא נישה. אבל השוק תמיד דוחף אותך לנישה הזאת".
הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב שמתקיים השבוע וישודר בהמשך בכאן11
