לא שילם דמי תיווך על דירת מגורים ב־3 מיליון שקל, ויאלץ לשלם כפול

בני זוג שנישאו בשנת 2000 ונולדו להם שלושה ילדים, התגרשו. במהלך נישואיהם רכשו דירה ב-163 אלף דולר, וההון הראשוני עבורה בגובה 100 אלף דולר הגיע מהורי האישה. שער הדולר עמד אז על כ-4.7 שקלים. בהליך הגירושין ביקשה האישה כי הבעל ישיב את חלקו בסכום שנתנו הוריה, וישלם לה את הכתובה. היא טענה שהבעל בגד בה לאורך השנים ולא תרם למאמץ הכלכלי המשותף. הבעל טען כי אין מקום לתשלום הכתובה, כי מגיעה לו מחצית מהדירה וכי אין לחייב אותו בהשבת כספים להוריה.

פסק דין שאושר השבוע לפרסום קבע כי האישה ניהלה את הבית וגידלה את שלושת הילדים מבלי שהבעל תרם דבר; הוא לא היה שותף לעול הכלכלי ולטיפול בילדים, ועשה שימוש בכספו לבילויים בחו"ל ולמאהבות. "ניכר שהאיש דאג רק לעצמו ולתאוותיו", קבעו הדיינים.

בית הדין קבע באופן חריג כי הבעל ישלם את הכתובה וחלקו בכספים שנתנו הורי האישה בתחילת הנישואין, כולל הצמדה ל-25 שנה. הצמדת סכום הכתובה למדד המחירים לצרכן אינה אוטומטית ונתונה לשיקול דעת בית הדין. סכום הכתובה הפך מ-420 אלף שקל ל-692 אלף שקל וחלקו במתנת ההורים לדירה הגיע ל-346 אלף שקל. הסכומים המסתכמים ב-1.04 מיליון שקל ינוכו מחלקו של הבעל בדירת המגורים המשותפת. כך שמעשית, האישה תקבל את הבעלות על הבית. ערעור שהגיש הבעל לבית הדין הרבני הגדול נדחה.

לדברי עו"ד צביה קשת שייצגה את האישה, "פסק הדין מזכיר כי כתובה אינה מסמך טקסי ריק מתוכן, אלא התחייבות הלכתית בעלת משמעות משפטית ממשית". בנוסף, נקבע כי הכספים, שאף הבעל הודה שהיו כספי הלוואה שהגיעו ממשפחת האישה, לא יבלעו באופן ברכוש המשותף, וכי יש להשיב את ערכם במסגרת ההתחשבנות בין הצדדים והכול צמוד למדד. במקום חלוקה של הדירה, האישה תקבל את מלוא הזכויות בה".

משמעות הפסיקה: בית הדין הרבני עשוי לחייב בתשלום כתובה ואף בהצמדה. כמו כן, במקרה של פרידה צד עשוי להשיב כספים שניתנו בתחילת הדרך לבני הזוג.

מספר תיק: 1467894/7

משרד התיווך ריהאוס ישראל הציג דירת מגורים למכירה באשדוד ושלח הצעת מחיר עבור לקוח. בהמשך הלקוח רכש את הנכס ישירות מהמוכר ב-3 מיליון שקל ושילם לנציג המוכר עמלה מופחתת. הלקוח לא שילם את דמי התיווך בגובה 2% בהתאם להסכם עליו חתם. משרד התיווך תבע את הרוכש וביקש לקבל את עמלת התיווך, וכן פיצוי לפי ההסכם.

בית משפט השלום בתל אביב קיבל החודש את התביעה וחייב את הלקוח לשלם את העמלה ופיצוי על הפרת ההסכם השווה לעמלה. במשפט טען הרוכש כי "פתיחת דלת" אינה מזכה מתווך בקבלת עמלה, וכי המתווך לא זכאי לעמלה מאחר שלמעט החתמתו ושיחות חבריות בווטסאפ ושליחת הצעה, את עיקר העבודה - ניהול המו"מ, גיבוש תנאים מסחריים, השגת אישורים - הוא ביצע בעצמו. הוא טען כי משרד התיווך והמתווכת נעלמו והוא נאלץ לבצע בעצמו פעולות רבות על מנת שהעסקה תצא לפועל.

משרד התיווך טען כי הרוכש הפר ברגל גסה את התחייבויותיו בכך שלא הודיע על חתימת חוזה רכישה ובעיקר בכך שלא שילם דמי תיווך. נטען שהמתווכת הציגה את הנכס בפניו, יצרה את הקשר בינו ובין נציג המוכרים, הפנתה אותו ליועץ השקעות, ביקרה עמו שלוש פעמים בנכס והעבירה הצעה למוכרים. עוד נטען, שהוא התחמק מנציגיה ומפניותיהם.

השופט עדי הדר קבע כי המתווכת הוכיחה שעמדה בדרישות הסבירות להיותה "הגורם היעיל בעסקה". זאת אלמלא הרוכש עקף אותה על ידי ניתוק מגע, הסתרת המו"מ והתחייבות לשלם עמלה לנציג הרוכשים. הרוכש חויב לשלם 70,200 שקל שהם 2% ממחיר הרכישה הכולל. כן הוא חויב לשלם סכום זהה לפי ההסכם, שקבע תשלום נוסף במקרה של הפרתו. בנוסף חויב לשלם 22,360 שכר טרחה ועוד הצמדה וריבית. סך הכול חויב ב-144,876 שקל.

אלון חנין, שותף בחברת התיווך ריהאוס, מסר: "בעולם שבו עסקאות נבנות על מילה, אחריות ומחויבות, חשוב שכל צד ידע שההסכמים שהוא חותם עליהם יכובדו. בסופו של יום, האמון הוא המטבע החשוב ביותר בכל מערכת יחסים עסקית".

משמעות הפסיקה: גם הצגת הנכס והעברת הצעת מחיר עונים לדרישת "הגורם היעיל" בעסקה. בפרט אם הלקוח מנע את המשך הטיפול.

מספר תיק: 58874-07-24

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים קבע לאחרונה, כי ללא הסדר לקבלת כספי פיצויים לעובד (סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים) - המעסיק הוא הבעלים של הרווחים שנצברו בקופת הפיצויים, והוא רשאי לקזז את רווחיו מתשלומים לעובדים בתום ההעסקה.

מ-2008 חל הסדר על הפרשות המעסיק לפיצויי פיטורים. סעיף 14 קובע שהפרשות אלה לקרן פנסיה או לביטוח מנהלים יכולות להיות תחליף לפיצויי פיטורים, אם נקבע כך בהסכם קיבוצי, ובתנאי שהמעסיק הפריש את מלוא הפיצויים - 8.33% מהשכר מדי חודש. כך, המעסיק לא מחויב להשלים את כספי הפיצויים עד לגובה משכורת, אלא רק להעביר את הכספים שנצברו בקופה. העובד זכאי לסכום שנצבר לזכותו אם פוטר או התפטר, והמעסיק פטור מלשלם סכום נוסף. מרבית המשק עובד כך, אך יש ארגונים עם הסדרים היסטוריים שאינם, כמו הג'וינט.

שתי עובדות ותיקות בג'וינט הגישו תביעה נגד הארגון לאחר שפוטרו והמעסיק קיזז להן את הרווחים שנצברו בקופת הפיצויים. הן טענו כי הקיזוז בניגוד לחוק והכספים שייכים להן. הג'וינט טען מנגד, כי הכספים הללו הם "חיסכון" של המעסיק שנועד לממן את הפיצויים; כיוון שהתובעות קיבלו את מלוא פיצויי הפיטורים כחוק, ומאחר שהן לא היו חתומות על ההסדר לפי סעיף 14, הכספים שייכים למעסיק.

נקבע כי ללא סעיף 14, המעסיק הוא בעלי הרווחים ועולים על סכום פיצויי הפיטורים המגיעים לעובד. השופט משה וילינגר קבע כי התובעות קיבלו את מלוא פיצויי הפיטורים כחוק, ולכן הנתבעת הייתה רשאית לקזז את הרווחים. את הג'וינט יצגו אפרת דויטש ושלמה קפלן ואת העובדות עו"ד יהונתן אלקיים.

לדברי עו"ד דפנה שמואלביץ, מומחית לדיני עבודה: "ההסדר לפי סעיף 14 הוא נטול סיכונים: גם אם שכר העובד עלה במהלך עבודתו, גם אם הקרן השקיעה חלק מהכסף באופן הפסדי בשנים מסוימות - המעסיק לא נדרש להשלים את החסר. במקרה הזה, המעסיק לקח סיכון מפורש בהסכם עם העובדות בכל הקשור לזכאותו לרווחי ההשקעה, ולכן נפסק שהכספים שייכים לו".

משמעות הפסיקה: במקרה שהסדר סעיף 14 לא חל - המעסיק רשאי לקבל לקזז את הרווחים בקופת הפיצויים של העובד בקרן הפנסיה.

מספר תיק: 23852-11-22, 16614-09-22