1
הוליווד המודרנית סובלת מנטייה כרונית לרימייקים ולמיחזור עצמי. לעתים נדירות האובססיה הזו מנפיקה ערך ממשי, נקודת מבט מעניינת על שינויים תרבותיים וחברתיים לאורך עשורים. מקרה נדיר כזה הוא "פסגת הפחד", סיפור מותח על אסיר משוחרר שנוקם במי ששלח אותו לכלא, שכתב ב-1957 ג'ון ד. מקדונלד תחת השם "The Executioners" ("המוציאים להורג"), וזוכה כעת לעיבוד השלישי שלו.
● פיפ"א מחקה יצירת אומנות והדגימה מה עושים היום בשביל כסף
● מנכ"ל בית המכירות תירוש: "אמנות ארצישראלית הפכה לנכס מבוקש"
בסדרה החדשה שעלתה באפל TV הביאו שמות גדולים: איימי אדאמס, חאווייר בארדם ופטריק ווילסון מככבים, ומרטין סקורסזה וסטיבן ספילברג מפיקים. בלב העלילה עומד פסיכופת נקמן, אבל מתחת לפני השטח הסתתרה תמיד אלגוריה מוצלחת על האשליה השברירית של הקיום. אם בוחנים את כל העיבודים שהיו ל"פסגת הפחד" לאורך השנים, הם מתלכדים לכדי מסה סוציולוגית המתעדת את התפרקותו המוסרית המואצת של המעמד הבורגני.
קו העלילה הבסיסי מעמת את סם באודן, איש הממסד, המאמין בסדר ובצדק, עם מקס קיידי, פושע פראי המנצל את פרצות מערכת החוק כנשק נגדו. קיידי חושף את אוזלת ידו של החוק המודרני מול רוע מחושב. ופצע החרדה שהסיפור פותח הוא התובנה שהביטחון המעמדי שלנו הוא זמני בלבד.
2
העיבוד הקולנועי של ג'יי לי תומפסון (1962) הותאם להלך הרוח השבע והבטוח בעצמו של אמריקה באותה תקופה, עולם שחולק לשחור ולבן מוחלטים. באודן (גרגורי פק) ייצג את הבורגנות הפרברית בשיא תפארתה. אזרח למופת שמילא את חובתו והעיד נגד הפושע קיידי (רוברט מיצ'ם) שתקף אישה.
בגרסה הזו, קיידי הוא אלמנט זר שמגיע מבחוץ כדי לערער את הסדר הבורגני הקיים. שלטון החוק הוא אידיאל מוחלט, מבצר שנועד להגן על הישרים. כשבאודן מבין שפרצות הבירוקרטיה המשפטית מונעות מהחוק לסייע לו, כדי להציל את משפחתו הוא נאלץ להשיל את נימוסיו ולרדת לאותה רמה חייתית ואלימה של קיידי - אך המעשה נותר בגדר הגנה עצמית לגיטימית. הבורגנות נותרת לכל אורך הסרט קורבן טהור ומוסרי, נקי מאשמה ומשוכנע בצדקתו.
3
ב-1991 מרטין סקורסזה לקח את אותו הסיפור וניפץ איתו את האשלייה הבורגנית. בגרסה שלו באודן (ניק נולטי) כבר אינו שה תמים. כעורך דין ציבורי הוא הפר ברגל גסה את האתיקה המקצועית והחביא ראייה מזכה (דוח על עברה המיני העשיר של הקורבן) כדי להבטיח שקיידי יכלא.
למרות אופיו הבוגדני והפגיעה בשלטון החוק, באודן של סקורסזה עדיין פועל מתוך מניע שאפשר להגדיר לפחות כ"מוסרי". אבל הוא מותיר את המשפחה הבורגנית, הבנויה ממילא על שקרים וניכור, חשופה לנקמה שמערערת את עצם הפילוסופיה הליברלית שלהם.
בוואקום הזה קיידי (רוברט דה נירו) הוא מלאך משחית שחזר לגבות את חוב הצביעות. הוא הצל המוסרי שחוזר כדי להזכיר לבאודן שהחטאים שלו הם שיצרו את המפלצת. הגרסה של סקורסזה מזהה את הרלטיביזם המוסרי של הבורגנות, שמעגלת פינות, חיה בשקר ומספרת לעצמה סיפורים מורכבים כדי להרגיש טוב עם עצמה - ומציב מולה מוסר תנ"כי קשיח וחסר פשרות של חטא וגמול.
סקורסזה גם עיטר את הסרט בהבזקי נגטיב המבהירים לצופה כי האור והחושך התחלפו בתפקידיהם. קיידי לומד בתאו בכלא לא רק משפטים, אלא גם תזונה וכושר. כך נולדת המוטציה המודרנית: הפנאט שאימץ כלים מהבורגנות (החוק וה"וולנס") כדי להשמיד אותה.
4
בעיבוד הטלוויזיוני החדש, הפילוסופיה הליברלית כבר קורסת ומתמזגת עם עולם הפשע. המניע האלטרואיסטי נמחק, ונותר רק אינטרס מעמדי. נוצרת פקעת של ניגודי עניינים: באודן הוא התובע במשפט קיידי, ורעייתו היא עורכת הדין של קיידי (חאוויר בארדם), שעזבה את בן זוגה לטובת באודן בעודה הרה. כלומר, מערכת החוק כמועדון סגור ומיוחס, המתגלם בזוג שבנה הון וסטטוס על חורבות התיק הזה.
התפנית החריפה ביותר בעיבוד החדש היא מגדרית ומינית. לאורך עשורים, "פסגת הפחד" ניזון מהחרדה הבורגנית הקלאסית מפני מופקרות נשית. החל באשה שקיידי תוקף בסרט המקורי, דרך דמותה הפלרטטנית של אילאנה דאגלס בסרט של סקורסזה, וסצנת התיאטרון שבה ג'ולייט לואיס הצעירה נכנעת למניפולציה המינית של קיידי. המערב תמיד פחד מהרגע שבו בנותיו יתפתו לרוע ויחוללו.
ב-2026, החרדה הזו מועתקת במלואה מהבנות אל הבנים. הבן של הזוג באודן אשם בפשע המובהק של הדור, פשע מין דיגיטלי - הפצת תמונות אינטימיות של חברתו ברשת. קיידי לוכד אותו באמצעות התחזות ברשת ואז גם נחשף פרצופו האמיתי של שלטון החוק הליברלי. ההורים, נציגי התביעה וההגנה המכובדים, מגייסים את כל כוחם, קשריהם, הידע המקצועי וההון החברתי שצברו כדי לטייח, להשתיק ולמסמס את המעשה של בנם. כי אפשר.
5
העיבודים הרבים של "פסגת הפחד" מצליחים לזקק גם את השינוי בחרדות הבורגניות וגם את השינוי המטריד ביחס שלה אל שלטון החוק. כל גרסה הותאמה מחדש לשינויים התרבותיים והחברתיים של הזמן. וזה קורה בעידן של פודקאסטים על "פשע אמיתי" ושחיתויות יומיומיות, תקופה שבה הציבור פסימי לחלוטין לגבי מוסדות הכוח, ומבין שההון, החוק והפשע קשורים זה בזה.
כשהמערכת והפשע נתפסים כמעט כישות אחת, שבה כולם מנצלים את כולם, "פסגת הפחד" החדשה מטיחה את הביקורת: האזרח המערבי המהוגן הפך מקורבן תמים לישות צבועה ומנוונת. הפשע והבורגנות הם שני צדדים של אותה המטבע.
