הילכת "אינטר בילדינג": מהפכה בהתרת הוצאות מימון אסורות

השופטת ברכה אופיר פסקה בעניין אינטרבילדינג (מיסים י"א/1, חלק ה'), באחד הנושאים הבעייתיים והשנויים ביותר במחלוקת, ביחס לדרישת הוצאות מימון על ידי קבלנים, יישום סעיף 18(ד) לפקודה, הקובע משטר ניכוי הוצאות מיוחד לגבי קבלנים ביחס לדרך זקיפת הוצאות המימון.

המקרה יצר בעיה, שבה מכוח סעיף 18(ד) נאסרו בניכוי הוצאות מימון, שאחרת היו מותרות בניכוי מכוח עקרונות כלליים.

השופטת קבעה, כי לצערה, הוראת הסעיף גוברת על כל הוראת חוק אחרת, ואם עקב כך נגרם נזק לנישום, ליבה ליבה עליו, אך מצוות המחוקק חזקה היא ואין כל דרך לסטות הימנה. באותו מקרה (אינטרבילדינג) שלל בית המשפט הוצאות מימון בגין דירות שנמכרו ודווחו לצרכי מס. למרות שמצא בכך עוול כלכלי, בשל נוסחת החוק (סעיף 18(ד) לפקודה), קבעה כי יש לייחס הוצאות אלו לקרקע חדשה שנקנתה בסוף השנה, ואשר לא היה בינה לבין ההלוואות על הדירות שנמכרו כל קשר כלל ועיקר, וזאת ללא כל אפשרות לסטות מהנוסחה הטכניתשרירותית הבלתי צודקת הקבועה בחוק.

במאמר שפורסם בדו-ירחון מיסים, י"א 1 (ינואר 97'), מטיפים ש. בליצקי, א. שוסטק והח"מ, לאימוץ שיטת הילכת אינטרבילדינג לעיל לטובת הנישום. כיצד? על ידי אימוץ פרוייקט קבלני בחברת אחזקות, וזאת על מנת להתיר הוצאות מימון שישמשו לרכישת מניות, משום שאלמלא הוראת סעיף 18(ד), לא היו אלו הוצאות מימון מותרות (מאחר ששימשו לרכישת מניות בחברות בנות). זהו השימוש העיקרי הנפוץ כיום במשך רכישת מניות במימון או אשראי בנקאי.

על פי המאמר, שנכתב כתיזה חדשנית, טרם פסיקת השופטת אופיר בפרשת אינטרבילדינג, יש שתי דרכי פרשנות לסעיף 18(ד) ולהתרת הוצאות מימון בחברת אחזקות בעלת פרוייקט קבלני (אפילו פרוייקט אחד ויחיד, ואפילו קטן בהיקפו, אבל נמשך ותמידי); האחת - פרשנות פורמלית כפרשנות הילכת אינטרבילדינג - שאיננה מתחשבת כיצד הלכה למעשה נותבו הוצאות המימון בחברה - והשנייה כלכלית הגיונית.

אם תועדף הראשונה, הרי אז כל חברת אחזקות שמימנה לדוגמא 100 מיליון שקל בהלוואות לרכישת מניות, תוכל לנכות את הוצאות המימון (נניח 10 מיליון שקל - לפי %10 ריבית שנתית) מהכנסות קבלניות שיש לה (נניח 1 מיליון שקל), ולדרוש את ההפרש (9 מיליון שקל) כהפסד עיסקי, וכל זאת מכוח סעיף 18(ד) לפקודה. לגישת המחברים, שומה על רשויות המס להיאבק לשם פרשנות כלכלית של סעיף 18(ד); ואולם, הפלא ופלא, דווקא רשויות המס היו אלו שטענו, בהילכת אינטרבילדינג, כי יש לפרש את סעיף 18(ד) פרשנות מילולית טכנית, ולא כלכלית. משמע, כדוגמא לעיל, 9 מיליון שקל הפסד מהוצאות לרכישת מניות (שאסורות בניכוי) יותרו בניכוי כהפסד עיסקי.

והנה, השופטת, לאחר שהתלבטה קשות, אימצה את גישת מס הכנסה (מה שמלמד כי אין גישת מס הכנסה בהכרח הגישה הפרשנית הראויה). כתוצאה מפסיקה זו, נוצר "חור שחור" בו הוצאות מימון בלתי מוכרות יותרו בניכוי, אם חברה בה קיימות הוצאות כאמור, תאמץ פרוייקט קבלני (כלשהו). לא נראה לנו, כי מס הכנסה או בית המשפט יוכלו לאבחן תקדים כה חדמשמעי, אם "במקרה" או "במודע" הוא עובד לטובת הנישום. « «הילכת "אינטר בילדינג": מהפכה בהתרת הוצאות מימון אסורות «