שימור: קשים חייו של משמר - והציבור יוצא נפסד

סיפור השימור של הבית ברחוב קיבוץ גלויות 42 בחיפה, וגלגוליו בתוך המערכת העירונית הבירוקרטית, מוכיח עד כמה קשה דרכו של יזם, שהחליט ליטול יוזמה ולשמר בית מיוחד. הסיפור לא שונה מכל סיפור אחר של הוצאת היתר בנייה - פרט להבדל אחד: מדובר בבית לשימור שזכויות הבנייה שבו מלכתחילה מוגבלות, והיזם יודע ומקבל זאת על עצמו.

המדובר בבית אבן מרשים, עם חזית מיוחדת ופרטי בנייה ייחודיים, שהופך מחלום לייצור, מבניין מט לנפול לפנינה חדשה. הבית הממוקם בעיר התחתית ליד פסי הרכבת ההיסטוריים. הבית נבנה במקורו בתחילת המאה ה-20, עם סלילת השלוחה המקומית של הרכבת החיג'אזית, רכבת העמק המפורסמת, שתחנתה הראשונה היתה בחיפה. הבית נבנה על-ידי התורכים כמחסן ששימש את הרכבת, ועם הזמן הוסב המבנה למבנה מגורים, ונוספו לו שתי קומות נוספות.

הבית הוגדר לשימור בדרגת שימור א', כיוון שמדובר בחזית מרשימה ומיוחדת, שיש בה עיטור מיוחד מאבן (מעין פרטי כרכוב), המשתרעים על פני שתי הקומות העליונות ומגיעים עד לגג. עיטור זה הינו ייחודי ואינו אופייני כלל וכלל לבתי הליוואן (בתי האבן של העיר התחתונה של חיפה).

אלא שהחזון הופך לסיוט של מי שלקח על עצמו את שימור הבית. ללא פיצוי על אחוזי הבנייה, ללא התחשבות בהוצאות המוגדלות הנגזרות מתהליך השימור עצמו וללא כל יד עוזרת - מוצא היזם את עצמו במערבולת שלעולם לא יירצה לשוב ולחוות אותה. המפסיד, בסופו של דבר, יהיה הציבור.

יניב ויאיר רייף, בעליהם של חב' רכש סוכנות שירותי ביטוח חיים, חלמו את החלום ורכשו בשנת 1997 את הבניין ברח' קיבוץ גלויות 42. הם קיוו למצוא אוזן קשבת בעיריית חיפה, מאחר ובכוונתם היה לשמר את הבניין הקיים, ולא להרסו. יו"ר ועדת השימור של עיריית חיפה, ראש העיר עמרם מצנע, לאחר דיונים ומספר התייעצויות עם המחלקה לתכנון ארוך טווח, אישר את התוכנית המוצעת.

רכזת מחוז חיפה של המועצה לשימור אתרים, אדר' ורד סלומון-ממן, טוענת שהמערכת הפקידותית והסחרור אליו נכנסו היזמים כתוצאה מהתנגדויות שהגישו השכנים, גרמו לתהליך להתארך מעבר לכל היגיון, והביאו את היזם למסקנה שהשימור גרם לו נזק.

במגעים הראשונים עם העירייה באו היזמים בדברים עם המחלקה לתכנון ארוך טווח, האמונה על נושא השימור בעיר. הבקשה הוגשה ביולי 1998 למחלקת הרישוי, ונפתח תיק בניין. הבית ברח' קיבוץ גלויות 42 הוגדר כבית לשימור בדרגה א' בשתי חזיתות, ובדרגה ב' בשתי חזיתות אחרות. דרגת שימור א' היא הדרגה הגבוהה ביותר לשימור, ולכן אין להוסיף, לשנות או לגרוע מן הקיים. על אף כל זאת, ותוך התייעצות עם ועדת השימור העירונית, שגם הוא נמשך זמן מפאת התדירות הנמוכה של התכנסותה, הוחלט לאשר תוספת קומה לבניין הקיים.

האדריכל דרור גרשון, שנשכר לטפל בתכנון ושימור הבניין, הציע טיפול מיוחד בחזיתות, תוך התייחסות לקיים וללא פגיעה בפרופורציות המיוחדות של הבניין.

לדברי אדריכל סלומון-ממן, ייחודו של הבניין טמון בשכבות השונות שנוספו לו עם הזמן. בתחילה היה זה בניין מחסנים, ששירת את חברת הרכבת, ולאחר מכן נוספו לו הקומה השנייה והגג. "הטיפול בבניין לשימור הבנוי משכבות שונות ידוע בקרב אסכולת המשמרים, וקיימת הסכמה ברורה בנוגע לטיפול שצריך להינתן לכל שכבת זמן בהתאם".

במקרה זה סבר האדריכל המשמר, דרור גרשון, שיש מקום לפרשנות המקובלת גם על מחלקת השימור של העירייה, ולפיה תוספת הקומה לא גורעת משימור הבניין. לא כך סברה ועדת הערר, שבאה לאחר ועדת ההתנגדויות.

המתנגד העיקרי לשימור בכלל ולתוספת בפרט היה השכן, בעל בית קלייה לגרעינים, היושב במפלס הרחוב. טיעוניו התקבלו במסגרת ועדת הערר, ולאחר שלושה חודשי המתנה התפרסמה החלטת הוועדה בדבר דחיית הבקשה לתוספת קומה. הטענה העיקרית היתה, שהפרשנות של ועדת השימור לאשר תוספת קומה בבניין, המוגדר בדרגת שימור א', איננה מקובלת.

שוב נדרש היזם להגיש תוכניות חדשות, הפעם על-פי החלטת ועדת הערר. חלפו עוד שנתיים, עד שהגיעו האישורים להיתרי הבנייה. סך כל הזמן מהגשת הבקשה ועד לקבלת ההיתר נמשך כ-3 שנים, וזאת לפרויקט בסדר גודל של 3 קומות בלבד.

עתה, לאור הצלחת הפרויקט, ובתום תהליך הבנייה, נשאלת השאלה: איפה היתה הרשות המקומית?

דוברת המועצה לשימור אתרים, ענת שכטר-טוינה, אומרת, שהמועצה לשימור אתרים מוחה על הערמת קשיים שכאלו על הרוצים לשמר, ובמקום לעודד את היזמים המעוניינים לשמר ולהקל עליהם בזמני הוצאת ההיתרים - הם מוצאים עצמם נסחבים במערכת הבירוקרטית. סבך ההליכים עלול להרתיע יזמים אחרים מלהיכנס לפרויקטים של שימור.