אימתי ייחשב הסכם ממון, במסגרתו מעביר הבעל את זכויותיו בדירת המגורים לרעייתו,
כהסכם למראית עין, שנועד להבריח את רכושו של הבעל מנושיו? השופטת חיות מביהמ"ש
המחוזי בת"א קובעת כללים ברורים בסוגיה זו.
לטובת בנק אוצר החייל ובנק המזרחי ניתנו פסקי-דין, לפיהם חוייב בן שמעון יהודה
(להלן: "הנתבע") לשלם לכל אחד מהם סכומי חוב, שמקורם בחשבונות עיסקיים אותם
ניהלה חברה בבעלותו (להלן: "החברה"). בגין כך פתחו הבנקים כנגד הנתבע תיקי
הוצל"פ.
הבנקים הגישו תביעות לביהמ"ש המחוזי בת"א, למתן צו הצהרתי - על יסוד סעיף 34(ב)
לחוק ההוצל"פ - ולפיו הנתבע הינו בעל מחצית הזכויות בדירה (להלן: "הדירה")
הרשומה כולה ע"ש אשתו (להלן: "הנתבעת"). התובענה נדונה בפני השופטת חיות.
בשנת 1993 רכשו בני-הזוג דירת מגורים (להלן: "הדירה הראשונה"). הדירה הראשונה
היתה רשומה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים ביניהם, אך ביום 14.4.97 הועברה
מחצית הדירה הרשומה על שם הנתבע, ללא תמורה לנתבעת, שהפכה להיות הבעלים הרשום
של מלוא הזכויות בדירה הראשונה.
סמוך לאחר העברה זו, מכרה הנתבעת את הדירה הראשונה ורכשה את הדירה, אשר נרשמה
מלכתחילה על שם הנתבעת בלבד.
אין חולק, כי בני-הזוג וילדיהם המשיכו להתגורר יחדיו בדירה הראשונה, גם לאחר
ביצוע העברת מחציתה על שם הנתבעת, וכן אין חולק כי מזה כשנתיים, מתגוררים בני-הזוג
וילדיהם בדירה.
הבנקים טוענים, כי העברת מחצית הדירה הראשונה, שהיתה רשומה על שם הנתבע, ללא
תמורה, לנתבעת, היתה העברה פיקטיבית, שלא נועדה אלא על מנת להבריח את רכושו
של הנתבע מפני נושיו, ובניהם הבנקים. הבנקים מוסיפים וטוענים, כי הדירה נרכשה
רובה ככולה מכספי התמורה שנתקבלו ממכירת הדירה הראשונה, וכן מהלוואות שנטלו
הנתבעים, יחד, כנגד משכנתא.
מנגד טוענים הנתבעים, כי העברת זכויותיו של הנתבע בדירה הראשונה לנתבעת, היתה
העברה אמיתית הנובעת מהסכם יחסי ממון, אשר נחתם בין בני הזוג ביום 9.1.96 (להלן:
"הסכם יחסי הממון"), וזאת בעקבות בעיות קשות שהתעוררו ביחסיהם.
השופטת חיות קובעת, כי סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ הינו הסדר חקיקתי יוצא דופן
שיש להפעילו במשורה, ולצורך כך על התובע להוכיח ולשכנע, כי הרישום אכן אינו
משקף את מצב הדברים לאשורו וכי נכס המקרקעין נשוא התביעה, כולו או חלקו, הינו
למעשה בבעלות החייב.
על מנת להרים את הנטל המוטל עליהם בענין זה, על הבנקים להראות, כי כבר ביום
3.1.96, עת נחתם הסכם הממון, נעשה הדבר כחלק ממהלך מתוכנן של הברחת רכוש הנתבע,
ולא בשל מה שנחזית להיות הסיבה לכך, על פי האמור בהסכם.
בשל הנטל הראייתי הכבד המוטל על הנושה, בבואו לחשוף העברה למראית עין ולהוכיח
את בעלותו האמיתית של החייב בנכס הרשום על שם אחר, ועל מנת שלא לסכל את יעילות
הגבייה, מציע בר אופיר בספרו "הוצאה לפועל- הליכים והלכות", להעזר בכללים ראייתיים,
המקימים חזקות שבעובדה לאיתור "אותות המרמה". כללים ראייתיים אלה מצמצמים במידת
מה את הנטל המוטל על הנושה במובן זה, שדי כי הנושא יביא את העובדות הנדרשות
להקמת החזקה. ומשהוכיחן - עובר הנטל אל החייב, לספק הסבר סביר ומניח את הדעת
להראות כי העסקאות נעשו בתום לב.
עם זאת, אין חולק, כי נטל השכנוע נותר על כתפי הנושה מתחילת הדיון ועד סופו.
ועל כן, כל ספק שיוותר, יפעל בסופו של דבר לחובת הנושה. אותות המרמה שנהוג
להתייחס אליהם בהקשר זה, כאמות מידה להפעלת סע' 34(ב) לחוק ההוצל"פ, הם:
א. חדלות פרעון של המעביר.
ב. קשרים בין המעביר לנעבר.
ג. איום בתביעות שתוגשנה כנגד החייב.
ד. חשאיות.
ה. חריגה מדרכם המקובלת של עסקים.
ו. העברת כל נכסי החייב.
ז. שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו.
השופטת חיות קובעת, כי לא הוכח שבסוף - 1995 תחילת 1996 נקלעה החברה למצב של
משבר ביחסיה עם בנק המזרחי, אלא מדובר בחריגה ממסגרת האשראי, שהוקטנה על ידי
מתן הלוואה ע"י הבנק, ובהמשך הפעילות השוטפת לאחר מכן.
זאת ועוד, תביעת בנק המזרחי בבית משפט השלום נגד החברה וערביה, לא הוגשה אלא
ב-1.5.97 ומכתב ההתראה שקדם להגשתה של תביעה זו נשלח בפברואר 1997. ככל שהדבר
נוגע ליחסי החברה עם בנק אוצר החייל, לא הוכחו קשיים מיוחדים או סכנה מיידית
להפסקת האשראי הניתן לחברה, בינואר 1996 , או בסמוך לכך. הבנקים לא הוכיחו
את טענתם, כי כבר בינואר 1996, עת נחתם הסכם הממון בין בני הזוג, היתה החברה
בקשיים והנתבע חיפש דרך להבריח את נכסיו. ודוק, בהעדר ראיה מבוססת בענין זה
מאת הנושים, שעליהם נטל הראיה, אין מקום לזקוף לחובת הנתבע אי הצגת ראיות או
נתונים בדבר מצבה הטוב של החברה באותה עת. שהרי גם על פי הכלל הראייתי על הנושה
להוכיח, תחילה, את התקיימות העובדות המבססות את החזקה, ובמקרה זה את חדלות
הפרעון של המעביר, ורק אז עובר הנטל אל כתפי החייב להראות, כי למרות חדלות
הפרעון מדובר בעיסקה שיש לה הסבר סביר ומניח את הדעת. לנוכח כל האמור לעיל,
טענת הבנקים כאילו כשל הנתבע מלהוכיח את מצבה הטוב של החברה, אין לה מקום.
למעלה מן הדרוש, מציינת השופטת חיות, כי לנתבעים היה הסבר מניח את הדעת באשר
לסיבות, אשר גרמו להם להתקשר בהסכם יחסי הממון ביניהם, כמצויין בהסכם עצמו.
הנתבעים העידו, כי נקלעו למשבר בחיי הנישואין שלהם, והנתבעת אף ציינה, כי שקלה
בכובד ראש אפשרות של גירושין.
חיזוק נוסף לכך שהסכם יחסי הממון, אשר נחתם בין הצדדים, אכן היה הסכם אמיתי
ולא הסכם פיקטיבי שנועד להבריח את רכושו של הנתבע, ניתן למצוא בעובדה, שעל
פי ההסכם זכאי הנתבע לקבל מידי הנתבעת 20% מהתמורה שתתקבל ממכירת הדירה, היה
וזו תימכר לאחר שילדיהם המשותפים יגיעו לגיל 18 שנים.
כמו כן עולה מן ההסכם, כי לא כל הנכסים של בני הזוג הועברו לאשה, אלא רק חלקו
של הנתבע בדירה, ואף זאת בסייג הנזכר לעיל. העדר העברה גורפת של כלל הנכסים,
מלמד אף הוא, כי בהסכם אמיתי עסקינן ולא בפיקציה להברחת נכסים.
הבנקים לא הוכיחו, כי התחייבותו של הנתבע להעביר את מחצית הדירה הראשונה, שהיתה
בבעלותו, לנתבעת, הינה התחייבות למראית עין, וכל שהשכילו להראות הוא, כי לאחר
שהסכם יחסי הממון כבר נחתם, האיצו את תהליך מימושו של ההסכם, כתוצאה מהמצב
הקשה שאליו נקלעה החברה.
התוצאה הסופית: התביעות נדחו.
ת.א. 1331/00 2091/00, ביהמ"ש המחוזי בת"א, השופטת: א. חיות.
בשם הבנקים: עוה"ד עניא ורונן.
בשם הנתבעים: עו"ד בובליל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
