אדמות המריבה

התעוררות הבעלים ההיסטוריים באה בעקבות החלטת הממשלה מספטמבר 2002 להפסיק כליל את פעילות אספקת הגז והדלק במתחם גלילות, עד יוני 2004, במסגרת הסכם שאליו הגיעה המדינה עם חברת פי גלילות. על-פי ההסכם, מספק מינהל מקרקעי ישראל לחברה שורה של הטבות בתמורה לפינוי: ראשית, הוא מאפשר לחברה לשנות את יעוד הקרקע של חוות הגז, ולבנות עליה 900 יחידות דיור ועוד 50 אלף מ"ר מבני תעסוקה - זכויות בניה בשווי של 150-200 מיליון דולר, שיתחלקו בין חברות פז, דלק וסונול המחזיקות במחצית ממניות החברה, ובין החברה הלאומית לתשתיות נפט (תש"ן), המחזיקה במחציתן השניה. שנית, המינהל יישא במימון טיהור השטח, כשעבודת הטיהור תוטל על חברת פי גלילות עצמה, ללא מכרז - עבודה שצפויה להניב לחברה רווחים אדירים. בתמורה התחייבה פי גלילות שלא להתנגד לתכניות המינהל לגבי השטח, ולמשוך תכנית חלופית שהיא עצמה הכינה.

בהסכם מופיעה התייחסות למקרה שבו יקבע בית-המשפט שיש להחזיר את הקרקע לבעלים הפרטיים: או אז מתחייב המינהל לכך שהחברה תקבל החזר על עלויות העתקת מתקניה מהמתחם. עוד נכתב בהסכם, כי החברה תקבל החזר הוצאות פינוי גם אם לא תאושר תכנית שינוי הייעוד עד 2018. אגב, לקראת סיום ההסכם מופיע בו סעיף סודיות, שאינו מקובל בהסכמים עליהם חתום גוף ציבורי.

במקביל לעתירתם של בעלי הקרקע המקוריים, עתרה גם חברת הדלק אלון-דור נגד הסכם פי גלילות. אלון-דור טוענת כי פי גלילות קיבלו הטבה חסרת היגיון, וכי בהתנהלות המדינה בעניין נפלו פגמים מהותיים.