השפיות ניצחה: המסמכים הם שלנו

מעשה בסודות מדינה: ארבעה נישומים שונים הגישו השגות למנהל מע"מ בגין שומות שהוצאו להם לפי מיטב השפיטה. הנישומים דרשו ממנהל מע"מ למסור לידיהם את חומר החקירה בעניינם לצורך הדיון בהשגה. כצפוי במדינה דמוקרטית, ליברלית ומתקדמת, סירב מנהל מע"מ לגלות לנישומים את חומר החקירה שנאסף בעמל רב, על חשבון המיסים שמשלמים אותם נישומים עצמם.

סירוב זה גובה בחוות דעת משפטית, וראוי לצטט שתי פנינים יקרות הלקוחות ממנה: "אין לאזרח זכות יסוד או זכות אחרת לעיין בחומר הראיות המצוי בידינו, אלא אם מדובר בתיק פלילי לאחר הגשת כתב האישום"; "אין כל צורך שהמשיג יסתמך על חומר הראיות שמצוי אצל מנהל מע"מ כדי שיוכל לנסות ולשכנע אותו שהשומה שהוצאה לו אינה נכונה".

הנה כי כן, במסדרונות מע"מ יש לנישום זכות אחת בלבד: לשלם מע"מ לפי "מיטב השפיטה" של מנהל מע"מ. ובעברית צחה - כמה שעולה בדעתו, מאחר שהוא, המנהל, פטור מהחובה לגלות מדוע "שפט" כך ולא אחרת.

מטרת שיתוף הפעולה - הדברים המובאים להלן נשמעים כמובנים מאליהם, אולם עד לפסק דין חשוב זה, הם לא היו מובנים ליועצים המשפטיים של מנהל מע"מ. וכה פסק בית המשפט: "מטרת שיתוף הפעולה הינה השגת שומת אמת, שתחייב את הנישום בדיוק בשיעור אותו עליו לשלם בדין. שיתוף הפעולה מניח, מן הצד האחד, שהנישום מחויב לדווח דיווח מלא ומדויק על הכנסותיו ועסקאותיו. מן הצד השני שיתוף הפעולה מניח, שרשויות המס חייבות לשום את האזרחים באופן נכון, יעיל, הוגן ושוויוני".

גילוי מידע לנישום - פסק הדין מבשר לפקיד השומה, כי הוא לא שליט כל יכול אלא משרתו של הציבור ושל הנישום בכלל זה. על מנת לבסס את ישראל הדמוקרטית ולקטוע את ראש הגורגונה הטוטליטרית, פסק בית המשפט: "זכותו של הפרט לעיין במסמכים, המוחזקים בידי הרשות המנהלית ואשר שימשו אותה להחלטה בעניינו, היא ממושכלות היסוד של המשטר הדמוקרטי".

מפסק הדין עולה, כי פקיד השומה הוא בשר ודם, וכי יש סכנה שבלהט העשייה הוא יחליט בשרירות לב החלטה בלתי ראויה: "לו הותר לרשות לקבל החלטות, הפוגעות באינטרסים של פרטים, מבלי לחשוף את הבסיס להן, היה גובר החשש מפני שרירות. בכך מצטרפת זכות העיון לחובת ההנמקה, כהיבט נוסף של עקרון שקיפות המינהל".

המידע שיש לרשויות השלטון, ולרשויות המס בכלל זה נאסף ונאגר על חשבון כלל הנישומים. של מי הקניין הזה, של המדינה או של אזרחיה? בית המשפט העליון פסק את דברו: "המידע נאסף על-ידי רשויות השלטון ומוחזק אצלן בנאמנות עבור אזרחי המדינה ותושביה. לכן ההנחה היא, שכל מידע שמוחזק בידי רשות מרשויות השלטון אמור להיות נגיש לעיונו של הפרט".

היוצא מהכלל לזכות זו של האזרח מתקיים רק ב"מצבים, בהם חובת מסירת החומר מקימה חשש לשיבוש קשה בעבודת הרשות; עלולה לאיים על בטחון המדינה או על יחסי החוץ שלה; או פוגעת בזכויות גוברות של פרט אחר" .

צא ולמד, כי המידע הזה הוא תמיד של האזרחים ולא של המדינה ושליטיה. לאזרח יש זכות לקבל את חלקו בקניין, אלא אם כן מסירת המידע פוגעת באזרח אחר או בכלל אזרחי המדינה - או אז זכותם עשויה לגבור על זכותו. ומהו תפקיד המדינה? לשמור על הקניין כנאמן המופקד על פיקדון שאינו שלו.

הפרנויה של שלטונות המס - מנהל מע"מ טען, כי מסירת חומר החקירה לנישום תאפשר לו "לתפור" גירסה ולהציג טיעון שקרי, התואם את חומר הראיות שנחשף בפניו. בית המשפט דחה טענה זו ופסק: "המנהל, ככל רשות מנהלית, אינו חופשי להניח בעלמא, שכל המשיגים על שומות במס ערך מוסף הם רמאים, ושהתרת העיון תביא בהכרח לשיבוש ראיות ול"תפירת" גרסאות. גישה כזו אינה סבירה ואינה הוגנת. כדי להצדיק את הגבלת זכות העיון, מוטל על המנהל לבסס בראיות משכנעות את חשדותיו כי העיון מבוקש לצרכים פסולים".

חובת הגילוי בשלה הערעור - לאחר שבית המשפט קבע, כי יש לגלות לנישום את המידע שלגביו, בסייגים מסוימים, כבר בשלב ההשגה, הוא דן ופסק בחובת הגילוי בשלב הערעור. וכה פסק בית המשפט: "שיקולי המדיניות שנדונו לעיל, בעניין הגילוי בשלב ההשגה, חלים גם כאן, ואף ביתר שאת. זכות העיון, המחייבת את רשות המס בהליך המנהלי של ההשגה, חלה מקל וחומר גם בהליך השיפוטי של הערעור".

ונאמר אמן - פסק הדין (רע"א 99/291 - ד.נ.ד. אספקת אבן ירושלים ואחרים נגד מנהל מע"מ) ניתן בידי הנשיא אהרון ברק, בהסכמת השופטים א' ריבלין וא' פרוקצ'יה. בכתבה זו הובאו עיקרי הדברים, וראוי לקרוא את פסק הדין המלא, וללמדו בשיעור המבוא לכל פקידי המס.