יש בעיה באגרה לפי שווי

בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") הגיש לביהמ"ש המחוזי בת"א כנגד גרנד סנטר חב' לפיתוח והשקעות ברח' דיזינגוף בע"מ ואח' (להלן: "המבקשים), בקשה במסגרתה עתר לאכיפת שיעבודים מסוימים על פי אגרות חוב ומכוח משכנתאות, וכן למינוי כונס נכסים (להלן: "בקשת האכיפה"). אגרות החוב והמשכנתאות נוצרו בהתאם להסכמי מימון, אשר נכרתו עם הבנק לשם ביצועו של פרויקט הבנייה הידוע בדיזנגוף פינק פרישמן, של האחים הקבלנים קחטן (להלן: "הפרויקט").

המשכנתאות נוצרו לשם הבטחת חובותיהן של חלק מהמבקשות לבנק. בעת הגשת בקשת האכיפה עמד סכום החוב הנטען על סך של כ-200 מיליון שקל. המבקשות הגישו שתי בקשות לסילוקה של בקשת האכיפה על הסף. הטענה העיקרית אשר עמדה בבסיס בקשת הסילוק הראשונה היתה, כי ההליך אותו נקט הבנק איננו ההליך הנכון בנסיבות העניין. בבקשת הסילוק השנייה נטען, כי הבנק לא שילם אגרת משפט כדין.

בית המשפט (השופטת קרת) דחה את בקשות הסילוק. מכאן, הגישו המבקשות בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון, אשר נדונה כערעור בפני השופט אשר גרוניס.

לשם אכיפתה של אגרת חוב המובטחת בשיעבוד צף נדרש אישורו של בית המשפט המחוזי (סעיף 194 לפקודת החברות נוסח חדש, התשמ"ג - 1983). לעומת זאת, אכיפתו של שיעבוד קבוע על נכס מסויים יכול שתיעשה, במקרים מסויימים, על ידי צו של ראש ההוצאה לפועל, ואין נדרשת לשם כך החלטה של בית המשפט. ברי, כי לראש ההוצאה לפועל אין סמכות בעניין אכיפה של שיעבוד צף.

בענייננו, אגרות החוב כללו הן שיעבודים צפים והן שיעבודים קבועים, ואילו היתר כללו אך שיעבודים קבועים. הדרך הראויה במקרה שכזה - קובע השופט גרוניס - הינה פנייה לבית המשפט לשם אכיפתם של שני סוגי השיעבודים הכלולים באגרות החוב. כך נמנע פיצולם של הליכי המימוש בין בית המשפט לבין ההוצאה לפועל.

אין נפקא מינה, לעניין החשיבות שבריכוז כלל הליכי המימוש תחת קורת גג אחת, אם השיעבוד הקבוע נוצר באיגרת חוב אותה הנפיקה חברה, או שמא נוצר הוא שלא במסגרת איגרת חוב כאמור.

מכאן עובר השופט גרוניס לדיון בסוגית האגרה. על פי פרט 3(א) לתוספת הראשונה לתקנות בית משפט (אגרות) (להלן: "התוספת", "התקנות"), שיעור האגרה בגין תביעה לסכום קצוב הינו 2.5% מן הסכום הנתבע. פרט 3(ב) לתוספת קובע כי כל תביעה אחרת, למעט הליך שחל עליו פרט 8 לתוספת, תחויב באגרה בסך של 2,458 שקל.

על פי פרט 8(א) לתוספת, הליך המוגש לבית המשפט המחוזי, אשר שווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף ואשר אין לגביו הוראה מיוחדת בתוספת, יחוייב באגרה בסך של 825 שקל.

תקנה 3 לתקנות מונה רשימה של הליכים אשר ייחשבו, לצורכי אגרה, ככאלה אשר אינם ניתנים לביטוי בכסף. בין היתר, כוללת הרשימה הליכים אשר הסעד המבוקש בהם הינו צו הצהרתי, צו עשה וצו אכיפה.

בענייננו, סכום האגרה אשר שולם בגין הסעד של אכיפת שיעבודים נקבע על פי פרט 3(ב) לתוספת.

לטענת המבקשות, יש לסווג את בקשת האכיפה כתביעה לסכום כסף קצוב, ולפיכך מחייבת היא תשלום אגרה בהתאם לפרט 3(א) לתוספת, היינו בשיעור 2.5% מן הסכום הנתבע.

הואיל ועסקינן בחוב של כ-200 מיליון שקל, לגירסת הבנק, הרי מדובר באגרה בסכום של כ-5 מיליון שקל. אף המדינה תמכה בעמדה זו.

אכן - קובע השופט גרוניס - מטרתו של הליך לאכיפת שיעבודים הינה פרעון חובו של החייב באמצעות מימוש השיעבודים. משמע, בסופו של ההליך צפוי הנושה המובטח לקבל לידיו סכום כסף. כמו כן, לא פעם הנכסים המשועבדים, אשר מימושם מתבקש, הינם בעלי שווי כספי ניכר. מבחינות אלו ישנה מידה של היגיון בכך, שסכום האגרה המוטל ביחס להליך הנזכר יהא זהה, או, למצער, דומה לסכום האגרה המוטל בגין תובענה כספית.

עם זאת, התקנות כנוסחן דהיום אינן מאפשרות להגיע לתוצאה האמורה. ברי כי הליך לאכיפת שיעבודים אינו מהווה משום "תביעה לסכום כסף קצוב".

ביטוי זה מיוחד למקרה בו הסעד המבוקש הינו חיוב הנתבע בתשלום סכום כסף מוגדר. כך למשל, תובענה למתן סעד הצהרתי בדבר קיום חוב כספי אינה מהווה, לצורכי אגרה, תובענה לסכום כסף קצוב.

כמו כן, תובענה למתן סעד הצהרתי בדבר בעלות במקרקעין אינה נחשבת כתובענה לסכום כסף קצוב, הגם שניתן לבטא את שווי המקרקעין במונחים כספיים.

מוסיף השופט גרוניס וקובע, כי אחת מן התכליות אשר עומדות בבסיסן של התקנות הינה יצירת מנגנון לקביעת סכום האגרה, שיהיה פשוט ו"ידידותי למשתמש". יש לזכור, כי קביעתה של האגרה נעשית על ידי גזברות בית המשפט בעת הגשת ההליך. ברור שיש צורך כי הקריטריונים לעניין האגרה יהיו בהירים וקלים ליישום.

קביעת האגרה אשר תשולם בגין בקשה לאכיפת שיעבודים על פי שווים של הנכסים המשועבדים עשויה לסכל את התכלית האמורה זאת, בין השאר מאחר שפעמים רבות קיים קושי לקבוע את שוויו של הנכס המשועבד. בפרט נכונים הדברים ביחס לשיעבודים צפים. לפיכך, נראה כי ניתן לשקול תיקון של התקנות כך, שהאגרה בגין בקשה לאכיפת שיעבודים המוגשת לבית המשפט המחוזי, תיקבע על פי סכומו הנטען של החוב המובטח, אותו מבקש הנושה לגבות באמצעות מימוש השעבוד.

דומה שהגיעה השעה למחשבה חדשה ורעננה בכל הנוגע לעקרונות המנחים של אגרת משפט ולכללים המתבקשים מכך.

התוצאה הסופית: הבקשה נדחתה.

רע"א 04/4851, ביהמ"ש העליון, השופט א. גרוניס.

בשם המבקשות: עוה"ד שגב ונרי.

בשם הבנק: עוה"ד ארצי וצונץ.

בשם המדינה: עו"ד בלום.