חוגגים עצמאות

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יצחק ענבר, דחה תביעה שהגיש בנק עצמאות למשכנתאות בע"מ נגד חייבים, שמהותה ייחוס הלוואה הרשומה על שם אחרים לחייבים, ודרישת הבנק לרשום משכנתא על בית מגורי החייבים. פסק הדין מצביע על שורת נהלי עבודה לקויים ורשלנויות של הבנק בטיפולו בנושא, רשלנויות שחלקן אפשר שלא יישמעו זרות לחייבים דומים, הבאים במגע עם נציגי הבנקים.

תחילה לעובדות, בתמצית. ליהודה ולרינה היימליך בית בירושלים. הם נטלו הלוואה ראשונה מהבנק ורשמו בגינה משכנתא על ביתם. לטענת הבנק, יהודה ורינה נטלו הלוואה נוספת, שבגינה הם מסרבים לרשום משכנתא דומה על ביתם. אלא שהעובדות "בשטח" לא כל כך תאמו את טענות הבנק.

ליהודה ולרינה קרובי משפחה, אהרון וחגית. אין מחלוקת שאהרון וחגית הם שחתמו על מסמכי ההלוואה השנייה כלווים, הם ולא יהודה ורינה. במסמכי הלוואה זו מופיעים יהודה ורינה כערבים בלבד. ומשלא נפרעה ההלוואה השנייה, ביקש הבנק להיפרע מביתם של יהודה ורינה.

והתסבוכת רק התחילה. שכן, מתברר שהבנק לא רשם משכנתא על ביתם של יהודה ורינה בגין ההלוואה השנייה. אהרון וחגית הם שהוחתמו על מסמכי מישכון בפני נציג של הבנק, שלפיהם הם ממשכנים לכאורה את ביתם של יהודה ורינה, בגין חוב ההלוואה שעל פי הסכם ההלוואה ניתן לאהרון וחגית. הבנתם, קוראים נכבדים?

מבליל התסבוכת הזו, שנגרמה בשל רשלנותו של הבנק, ביקש הבנק להיחלץ בטענה לפיה הלווים האמיתיים של ההלוואה השנייה היו יהודה ורינה, וזאת למרות הרישום האחר המופיע במסמכי ההלוואה, כמתואר למעלה.

השופט ענבר דחה את טענות הבנק, הן בשל אמון שהוא נתן בעדויותיהם של יהודה, רינה, אהרון וחגית, והן לאור המסמכים שעמדו בפניו. "אין מחלוקת, כי אהרון וחגית לא היו מוסמכים לשעבד לטובת הבנק את ביתם של יהודה ורינה", קבע השופט את שההגיון הפשוט איננו מתקשה להבין. ומנגד, מסמכי ההלוואה לא כללו התחייבות של יהודה ורינה לשעבד את ביתם שלהם.

ממסמכי ההלוואה עולה התחייבות של הלווים לשעבד נכס מקרקעין להבטחת ההלוואה. "הדעת נותנת", הוסיף וקבע השופט ענבר, "כי הערבים לא יטלו על עצמם אחריות ראשונית לשעבד לטובת הבנק נכס שכלל אינו שייך להם".

יהודה ורינה טענו, שהם הסכימו לערוב להלוואה שנטלו אהרון וחגית, אלא שהם דחו בתוקף את דרישת הבנק לשעבד את ביתם שלהם לביטחונה של הלוואה זו. הבנק, מצידו, הביא עדות של פקיד הבנק, שטען כי אישר את חתימתם של יהודה ורינה על הוראות לשעבוד דירתם.

בחקירה התברר, שאותו פקיד מטפל בחתימתם של לווים רבים, ומאשר את חתימותיהם. לנוכח ריבוי העבודה, הוא נעזר בשירותיה של פקידה נוספת, היושבת בחדר סמוך, וכאשר הוא עסוק, היא זו המבצעת את עבודת אישור האימות.

נראה, אפוא, שאין לקבל את דבריו של אותו פקיד, שממילא איננו זוכר את חתימותיהם של מי מהלווים שהתייצבו בפניו הוא הוא זה שאימת, ואלו לא. לכך היתה בפי הבנק תשובה מעניינת - בין חדרו של הפקיד לחדרה של הפקידה קרוע אשנב, והפקיד מביט בפקידה כאשר היא מבצעת את האימות. על פי טענה זו, ביקש הבנק לקבוע שלמעשה הפקיד הוא זה המפקח על אימות החתימות, גם כשפעולה זו נעשית ע"י הפקידה.

"דבריו של מר מורל" (הפקיד), קבע השופט ענבר, "נראים מעושים ומאולצים ואין בידי לקבלם. אם מר מורל התבונן בחתימה דרך החלון, לשם מה היה צריך להוסיף ולערוך בירורים עם הפקידה? ואם עיתותיו ועיסוקיו האחרים איפשרו לו להתבונן באקט החתימה דרך החלון ולערוך בירור עם הפקידה, מדוע לא נחתם המסמך מלכתחילה לפניו?".

נמצא שהבנק "רשם באופן תמוה משכון ללא חתימתם" של הממשכנים, בנוהגו בכך בניגוד לנהליו שלו. לא רק בניגוד לנהליו פעל הבנק, אלא גם בניגוד לדין בהתייחס לאימות חתימות דומות, ובניגוד לחובת הזהירות והאמון שהוא חב כלפי לקוחות על פי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), לדיני החוזים ולדיני הנזיקין.

"התחייבותם הלא מודעת של יהודה ורינה לשעבד את בית מגוריהם להבטחת ההלוואה השנייה שונה באופן יסודי מעיסקת הערבות הכספית שרק לה הסכימו להתחייב", נקבע בפסק הדין, ולכן נעדר מסמך השעבוד כל תוקף משפטי. *

(ת"א מחוזי י"ם 4097/02 בנק עצמאות למשכנתאות בע"מ נ. היימליך ואח', פס"ד מיום 14.2.05. השופט יצחק ענבר)