1,650 בתים, עשרות אלפי דיירים ומאות מיליוני שקלים

תוכנית בניין עיר 2650 ב', שנמצאת כיום בהפקדה בוועדה המחוזית, נועדה לקבוע הוראות ותנאים להבטחת שימור המורשת הבנויה של תל-אביב-יפו.

מדובר ב-1,650 בתים, שרובם פרוסים במרכז העיר, במתחם המכונה "העיר הלבנה", שהוכרזה אשתקד על-ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית לשימור.

מרבית המבנים הם מבני באוהאוס. ועדה מייעצת, שחברים בה ארבעה נבחרי ציבור, מהנדס העיר ואיש מקצוע, היא המחליטה אילו מבנים יכללו בתוכנית השימור ואילו לא. ישנן דרגות שונות של שימור, וכ-20% מהמבנים נמצאים בדרגת שימור מחמיר - שמשמעותה הגבלות מחמירות על אפשרויות השיפוץ ושימור המבנים.

לטענת יוזמי תוכנית השימור, בתל-אביב יש אוסף בלתי רגיל ומגוון של סגנונות אדריכליים המייצגים מסורת וערכים לאומיים, ובראשם הסגנון הבינלאומי - סגנון הבאוהאוס, שמקורו בגרמניה של שנות ה-30. מטרות תוכנית השימור, כפי שמגדירים אותן יוזמיה, הן שיקום ושדרוג לב העיר בכספי המגזר הפרטי, שימור האופי, הזהות והאידיאל של ת"א הישנה.

בין הקריטריונים שלפיהם נקבע מי הם הבניינים שיועדו לשימור:

* סיבות חברתיות היסטוריות - חשיבותו ההיסטורית או הלאומית של הבניין בתקופה בה נבנה.

* סיבות אדריכליות - מי היה הארכיטקט שבנה אותו, מהם המוטיבים הארכיטקטוניים שבלטו בו ויופיו החיצוני.

* מצבו הפיזי העכשווי של המבנה.

* מיקום הבניין - האם הוא חלק מרצף היוצר רקמה, או בניין בודד.

בעוד שאנשי השימור תומכים בתוכנית, ואף קוראים לעירייה להרחיב את רשימת המבנים לשימור, קמו לתוכנית מתנגדים רבים, בהם רבים מהבעלים של אותם מבנים שהוכרזו לשימור.

עו"ד עופר טויסטר, המייצג מספר בעלי בתים שהוכרזו לשימור וכן ייצג את ארגון הקבלנים בעתירה נגד התוכנית, טוען כי בשל היקף התוכנית היא אינה ניתנת ליישום, ובעלי הבתים והדירות הגרים במבנים המיועדים לשימור מוחזקים בני ערובה במשך שנים: הם אינם יכולים לשפץ כי העלויות גבוהות והבירוקרטיה סבוכה; הקבלנים והאדריכלים לא מוכנים להתקרב משום שהנושא סבוך ומורכב; בעלי הבתים לא יכולים למכור אותם כי הם מתפוררים.

גם השמאים לא מסכימים עם הקביעה כביכול שהשימור יעלה את ערך הבתים.

בנוסף, למרות שאיכות הבנייה בשנות ה-20 היתה ירודה, מתעקשת העירייה כי השיפוץ יעשה עם אותם חומרים. כן מחויבים בניינים רבים לשמר את כל המבנה, ולא רק את החזית.

לדברי טויסטר, ברמה המעשית אין סיכוי לתוכנית השימור של ת"א להתממש בשל עשרות אלפי תביעות מוצדקות מצד בעלי בתים, שזכות הקניין שלהם נפגעת; בעלי המקצוע נמנעים מלהתמודד עם נושא השימור; ואין לעירייה כסף לתמוך בתוכנית. לדעתו, במקום להוציא משאבים על שימור יש להשקיע בפיתוח העיר ובתשתיות.

דוגמא אקטואלית לבעייתיות של התוכנית היא תוכנית העירייה להוסיף זכויות בנייה לבתים. בגלל תוכנית השימור, מהנדס העיר, דני קייזר, רוצה להגביל שכונות שלמות שיש בהן בתים המיועדים לשימור. בתים אלה מוחזקים למעשה בני ערובה בידי תוכנית השימור.

עם זאת, יש בתוכנית מנגנון פיצוי בדמות אפשרות להענקת זכויות בנייה לבתים שמופיעים ברשימת השימור וכן לניוד זכויות בנייה למקום אחר - אך ספק אם הדבר ישים כאשר יש לנכס יותר מבעלים אחד.

שלא כבאירופה, בישראל נוהגים אזרחיה לרכוש בית, ולא לשכור. עובדה זו מציבה מכשול בפני התוכנית, שכן מדובר בעשרות אלפי בעלי בתים עימם יש לבוא במגעים. עלויות השימור והבנייה גבוהות - תיעוד ותכנון מוערך בעשרות אלפי דולרים. זמן הבנייה יכול להימשך בין שנה וחצי לשנתיים וחצי.

בנוסף לכל אלה, יש לקחת בחשבון את הקשיים הבירוקרטיים שמערימות העיריות, בעיות משפטיות, פיצויים וכיו"ב.

המתנגדים לתוכנית השימור של ת"א מציעים להעלות את רף השימור, כך שבפועל ישומרו כמה עשרות בתים בלבד ובכך לצמצם את הפגיעה באלפי בעלי בתים. מאידך, יש לדאוג לבעלי הבתים לפיצוי הוגן. כן הם מציעים להגמיש את

הקריטריונים לשימור ואת התהליך הבירוקרטי מצד העירייה.

התומכים בתוכנית משווים את פניה האפורים והמתפוררים של ת"א לערים אירופיות ותיקות בהן עבודות שימור נרחבות לא רק שמשכו תיירים והנעימו את השיטוט בעיר, אלא אף העלו את ערך הנכסים לטובת בעליהם.

יו"ר הוועדה המקומית ת"א, עו"ד דורון ספיר, אמר בעניין ל"גלובס", כי לדעתו יש לשמר מתחמים שלמים או רחובות, ולא מאות בניינים נקודתיים.

ספיר חולק על דעתו של טויסטר וטוען כי ניוד זכויות בנייה הוא דבר ישים וחיובי, וכי כל בניין שהוכרז לשימור ערכו עולה, וההכרזה מהווה נכס לבעליו.