זיהום משיקולי תעסוקה

מעט אחרי החתימה על פרוטוקול קיוטו להפחתת גזי החממה, ובעוד מדינות אירופה ואסיה מתרוצצות כדי להבטיח את עמידתן בהתחייבויות, כדאי לעצור לרגע ולחשוב. זה הזמן לבחון פעם נוספת את ההיגיון שמאחורי מדיניות האנרגיה של ישראל, זו שתמשיך להתבסס בעשורים הקרובים על הפחם כמקור מרכזי ליצור החשמל. עם הקמת תחנת הכוח הפחמית הנוספת באשקלון, 70% מהחשמל בישראל ייוצר על-ידי פחם. כך אנו מפתחים תלות כמעט מוחלטת בשחור השחור הזה.

הפחם, ממקורות האנרגיה העתיקים הידועים לאנושות הוא אחד מתוך שלושת הדלקים המחצבים המרכזיים (אליו מתווספים הנפט והגז הטבעי). ייצור אנרגיה על-ידי מתקנים השורפים פחם הוא המזהם מבין השיטות השונות לייצור חשמל. ייצור חשמל מפחם מזהם את האוויר פי 11 בממוצע לעומת ייצור חשמל מגז טבעי.

תחנות כוח פחמיות פולטות חומרים רעילים, ומסרטנים. בישראל נמצא כי תחנות הכוח הפחמיות הן מקור פליטת מזהמי האוויר הגדול ביותר (הבודד).

אם נחזור לרגע לפרוטוקול קיוטו, הדורש להפחית את פליטת גזי החממה ב-5.2% בממוצע עד ל-2012, הרי ששאלת הפליטה של דו-תחמוצת הפחמן הופכת להיות קריטית. גם כאן, הפחם מזהם פי 2 מהגז הטבעי. זו הסיבה שבאירופה כמעט אין מקימים היום תחנות כוח פחמיות חדשות, והגז הטבעי צפוי להוות עד 75% מתמהיל הדלקים עד ל-2010. עיקר המאמץ מושקע בקידום הפקת אנרגיה ממקורות חלופיים כגון רוח, שמש וביו-גז, אנרגיות נקיות המונעות את פליטת גזי החממה.

כל הנתונים המצביעים על נחיתות ייצור החשמל מפחם ביחס לשיטות אחרות, כולל נצילות אנרגטית נמוכה ועלויות חיצוניות גבוהות שלא מנינו כאן, היו צריכים להספיק בכדי שיעשה מאמץ למנוע הקמת תחנת כוח פחמית נוספת בישראל.

בעוד שמשרד התשתיות מגבש תוכנית עם חזון למשק האנרגיה, ממשיכים האוצר, חברת החשמל, והדרג הפוליטי במשרד התשתיות בשלהם. הנימוקים של חברת החשמל הם שהכתיבו למעשה את הקמת התחנה. נגד כובד משקל הנימוקים ששללו הקמת תחנת כוח פחמית סיפקה חברת החשמל שורה של תירוצים. כך למשל הנימוק המרכזי היה הצורך בגיוון מקורות האנרגיה בישראל והימנעות מיצירת תלות מוגזמת בגז הטבעי. הנתונים שהוצגו כאן עולה בברור, כי המצב כיום הוא הפוך. התלות המוגזמת הייתה ועודנה בפחם דווקא.

השיקול המכריע שהנחה את חברת החשמל למען הפחם הוצנע מפאת חוסר נוחות. חברת החשמל ביקשה להגן על תעסוקת עובדיה, תחנה פחמית מעסיקה יותר עובדים מאשר תחנה של גז.

השאלה שהייתה צריכה להישאל אך לא זכתה מעולם להתייחסות רצינית היא האם תעסוקה של כמה מאות עובדים מצדיקה הרעלת אומה שלמה. במדינות אחרות חשבו שלא. באנגליה, מדינה שעד תחילת המאה ה-20 הייתה יצרנית הפחם הגדולה באירופה, נסגרו מרבית המכרות. ערים שלמות שהתבססו על תעשיית הפחם שינו כיוון. עיר כמו Swansea עברה מתיחת פנים והפכה להיות עיירת קיט מבוקשת. שינויים אלו דרשו קודם כל שינוי בתפיסה ובחשיבה. אחר כך נדרשה נחישות ותמיכה פוליטית וממשלתית. בישראל, לצערנו, תמיכה גורפת ואיתנה מסוג זה עדיין מבוששת לבוא.

הכותבת מרצה ודוקטורנטית באוני' בר-אילן