מתנה לעולם חוזרת

מה משמעותו של המונח "התנהגות מחפירה", המקימה

לנותן המתנה זכות לחזור בו מן המתנה, גם אם ויתר על זכות החזרה בכתב?

בבית המשפט העליון נחלקו הדעות. לדעת המשנה לנשיא שלמה לוין - שהיה בדעת מיעוט - יש ליתן לביטוי זה משמעות מצמצמת. רק התנהגות שלילית במיוחד והתנהגות שהנפש סולדת ממנה מקימה לנותן זכות חזרה. לדעת השופט טירקל - שהיה בדעת רוב - די בהתנהגות בלתי ראויה כלשהי כדי להקים את עילת החזרה.

משפחת וייסר (להלן "המערערים") - והם אז זוג צעיר - רכשו בשנת 1984 דירה בקומה העליונה של הבית, שבעלי שלוש הדירות האחרות שבו היו בלהה שביט ואח' (להלן "המשיבים"). המשיבים, שבאותה עת התקרבו לגיל הפרישה, התחשבו במצוקתם הכספית של המערערים, ונענו בחיוב לבקשתם להרחיב את דירתם על ידי בנייה ברכוש המשותף.

ביום 12.7.84 חתמו המשיבים על מסמך התחיבות, שנוסח על ידי המערערים, ושהופנה לעיריית גבעתיים וללישכת רישום המקרקעין, ובו הם הסכימו שחלק הגג המצוי מעל דירת המערערים יוצמד לדירתם, וכי המערערים יבנו עליו. כמו-כן הצהירו המשיבים, כי הסכמתם זו היא בלתי חוזרת.

המערערים, שהתקשו לממן את הבנייה, לא עשו שימוש בהתחייבות זו במשך שנים. בתוך כך, משנת 1989 ואילך, הידרדרו יחסי השכנות בין המערערים למשיבים, עד כדי הטחת דברי נאצה ועלבון מצד המערערים בשכניהם המשיבים.

בשנת 1992 ביקשו המערערים לממש את התחייבות המשיבים, ודרשו מהם לחתום על מסמכים הדרושים להצמדת הגג לדירתם. משלא נענו, הגישו המערערים כנגד המשיבים תובענה לביהמ"ש המחוזי בת"א לאכיפת ההתחייבות.

יחסם של המערערים למשיבים החמיר לאחר הגשת התביעה, עד כי נדרשה התערבות המשטרה. המערער כתב לאחד המשיבים מכתב רצוף גידופים. ואילו המערערת תקפה את אחד המשיבים והטיחה בו: "חבל שהיטלר לא שרף אותך".

המשיבים טענו, בין השאר, כי ויתורם על הזכות לחזור בהם מן ההתחייבות אינו תופס, לנוכח התנהגותם המחפירה של המערערים כלפיהם.

ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה. וקבע, בין השאר, כי המשיבים רשאים היו לחזור בהם מהתחייבותם עקב התנהגותם המחפירה של המערערים כלפיהם. על פסק דין זה הגישו המערערים ערעור לביהמ"ש העליון.

הערעור נדון בפני השופטים: המשנה לנשיא שלמה לוין, דליה דורנר, י. טירקל.

השופטת דורנר - סעיף 5(ב) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן "החוק"), שולל את זכותו של המתחייב לתת מתנה, לחזור בו מהתחייבותו מקום שהלה ויתר בכתב על זכותו לעשות כן. ברם, אף אם ויתר המתחייב בכתב על זכות החזרה - וכל עוד לא נמסרה המתנה - עומדת למתחייב זכות זו מכוח סעיף 5(ג) לחוק, שבו נקבע:

"מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו, אם הייתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של נותן המתנה כלפי הנותן או כלפי בן משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן".

בענייננו, הנאצות והעלבונות שהטיחו המערערים במשיבים מלמדים על כפיות טובה כלפי אנשים אלה, ומהווים התנהגות מחפירה המצדיקה חזרה מן ההתחייבות לתת מתנה כאמור בסעיף 5(ג) לחוק. לכן, קובעת השופטת דורנר, יש לדחות את הערעור.

המשנה לנשיא שלמה לוין - לדעתו יש ליתן לדיבור "התנהגות מחפירה" פרשנות מצמצמת. מדובר בביטוי קיצוני למדי בשפה העברית, שבא לציין התנהגות שלילית במיוחד. מספר טעמים לדעת השופט לוין עומדים ביסוד פרשנות זו. ראשית, משמעותו הרגילה והשגורה של ביטוי זה היא התנהגות שלילית ביותר, התנהגות שהנפש סולדת ממנה.

שנית, התנהגותו המחפירה של המקבל מצמיחה לנותן זכות גורפת לחזור בו מהתחייבותו הבלתי הדירה, זכות שניתן להפעילה ללא הגבלות כלשהן. נותן ההתחייבות יהיה רשאי לחזור בו מהתחייבותו, אפילו אם ויתר בכתב על זכותו לחזור, ואפילו אם המקבל שינה את מצבו לרעה בהסתמך על ההתחייבות. אין מקום לפתוח פתח כרוחבו של אולם לפגיעה בצפיות של מקבל המתנה, במיוחד כאשר הנותן התחייב בכתב שלא לחזור בו.

שלישית, הקניית נכס נשוא המתנה יכול שתארך שנים רבות. אין להפוך את המקבל, אם ברצונו לשמור על זכותו למימוש ההתחייבות, בן ערובה בידיו של נותן ההתחייבות עד להשלמת המתנה, למלא אחר מצוותיו של הנותן פן יתדרדרו היחסים ביניהם. המקרים בהם בתי המשפט בארץ התירו לנותן ההתחייבות לחזור בו בשל התנהגותו של המקבל היו מקרים קיצוניים. בתי המשפט לא הסתפקו בכך שיחסי המצדדים התערערו. רק כאשר יכול היה ביהמ"ש לקבוע, כי בנסיבות המקרה היה דופי חמור בהתנהגותו של המקבל, שעלה כדי כפיות טובה חמורה מצידו, נקבע כי היתה לנותן זכות לחזור בו מהתחייבותו.

בענייננו, כל שהוכח הוא שהמדובר בפרשה מצערת של סכסוך שכנים, שהיחסים ביניהם הידרדרו. לא עולה מן העובדות, כי התנהגותו של מי מהם עלתה כדי "התנהגותו מחפירה" במשמעות דלעיל. לכן, קובע השופט לוין, לא היתה למשיבים זכות לחזור בהם מהתחייבותם. לכן, לשיטתו, יש לקבל את הערעור.

השופט טירקל - לדעתו, את הביטוי "התנהגות מחפירה" יש לפרש פרשנות רחבה, המקלה על מי שהתחייב לתת מתנה לחזור בו. מסקנה זו מושתתת על שלושה יסודות.

היסוד הראשון עולה מתוך עיון במהותה של המתנה ומתוך השוואה בינה לבין התקשרויות לפי חוקים אחרים. מתנה היא פעולה חד-צדדית של נותן המתנה, שהוא הצד הפעיל, שלעומתו עומד מקבל המתנה, שהוא הצד הסביל, שאינו תורם לפעולה דבר. לעומת זאת, לפי חוק המכר וחוק החוזים, עומדים זה מול זה צדדים שמעמדם החוזי שווה. לכן, עוצמת התחייבותו של נותן מתנה לתת אותה, לרבות עוצמת התחייבותו לא לחזור בו מן הנתינה, חלשה לאין ערוך מעוצמת התחייבותו של המתקשר בחוזה. כך גם משקל ציפיותו והסתמכותו של מי שאמור לקבל את המתנה.

היסוד השני מצוי בחוק המתנה גופו. הכלל המשתמע מהחוק הוא, כי למעט חריגים, רשאי נותן המתנה לחזור בו מן המתנה. לכן יש לפרש את החריגים בצמצום.

היסוד השלישי שורשו בחובת תום הלב המוטלת על הנותן ועל המקבל. לאור מאפייניה הנזכרים של המתנה, נגזרת מחובת תום הלב המוטלת על המקבל חובתו לנהוג כלפי הנותן בהכרת תודה, בכבוד ובדרך ארץ.

לאור אופיה המיוחד של המתנה וחובת תום הלב של המקבל, אין לפרש את הביטוי "התנהגות מחפירה" לפי משמעותו הרגילה, אלא לפי המשמעות שיש לתת לו על רקע מערכת היחסים הנדונה. לדוגמא, מילת גנאי, אמירה של זילזול ואפילו עקימת פרצוף, שייחשבו עניין של מה בכך על רקע מערכת יחסים אחרת, משמעותן רעה וחמורה כאשר מדובר בנותן מתנה ומקבלה. לכן, די בהתנהגות בלתי ראויה כלשהי כדי להקים את עילת החזרה.

סופו של דבר, קובע השופט טירקל, יש לדחות את הערעור.

התוצאה הסופית: הערעור נדחה ברוב דעות.

ע"א 350/96 בית המשפט העליון.

השופטים: המשנה לנשיא שלמה לוין, דליה דורנר, י. טירקל.

בשם המערערים: עוה"ד יהודה רסלר וסיגל רסלר.

בשם המשיבים: עו"ד יוסי אשד