אנשי הפלדה

השבוע הצפנו לאזור התעשייה של עכו כדי להיפגש עם אחת החברות הוותיקות והמרתקות בבורסה של תל אביב. לא, לא מדובר באיזה פיתוח חדשני בתחום ההיי-טק, גם לא במשרדים מפוארים בהם יכול בעל שליטה ממוצע להתהדר. עם צוות הנהלה מצומצם של 6-7 אנשים, מנכ"ל המועסק בחברה כבר למעלה מ-15 שנה (שמכהן גם בתפקיד סמנכ"ל השיווק), תחום עיסוק תעשייתי קלאסי, וכשהיא רחוקה מהסטנדרט שפיתחו כאן הפיננסיירים של שנות ה-2000, מתנהלת לה אימפריה קטנה בתחום המתכת והפלדה העונה לשם חד מתכת.

רחוק מהעין התקשורתית, כשהם נטולים גינונים שמאפיינים ראשי חברות קטנות בהרבה משלהם, יושבים אברהם (רמי) שני, הבעלים, ואנדריי ויידה, המנכ"ל הוותיק, ומדברים בלהט על העשייה היומיומית מול תנורי הענק שפולטים חום המגיע ללא פחות מ-1,500 מעלות צלזיוס.

בזמן הסיור במפעל הענק של החברה, המתפרש על פני עשרות דונמים בקריית הפלדה באזור התעשייה של עכו, כבר הבנו שיש לנו עסק עם אנשים מסוג אחר - כאלו שייצור של מוצר הוא זה שמחזיר להם את הברק לעיניים. "איזה סיפוק יש מזה שקונים משהו בזול ומוכרים אותו מיד אחר כך ביוקר?" שואל ויידה."אני מוכר לאחד והאחד מוכר לשני והוא בסופו של דבר שוב מוכר לי וכך הלאה. בקיצור מסחר נטו לא ממש מרגש אותי", אומר ויידה. מאידך צריך לזכור שגם השוק בו פעולת החברה אינו "סקסי" במיוחד.

עסק משפחתי בחצר האחורית

השוק בו פועלת חד אינו שוק צומח במיוחד ותלוי מאוד בענף הבנייה הנמצא בקיפאון מזה למעלה מעשור, מה שמעצים עוד יותר את ההישג של חד. השוק לא צומח? אין בעיה. בחד העמיקו את תחומי הפעילות של החברה במה שנקרא בעגה המקצועית אינטגרציה אנכית - בכל פעם ירדה החברה עוד שלב בשרשרת הייצור. הסיכון אמנם גדל, אך עימו גם הסיכוי כפי שמשתקף היטב בתוצאותיה הכספיות של החברה לשנת 2004 ולרבעון הראשון של 2005.

חד החלה את דרכה בשנת 1947 כחברה פרטית שנוסדה על ידי אביו של שני. האמת היא שחברה היא הגדרה רחבה מדי לתחילת דרכה, ונראה כי הגדרה של בית מלאכה קטן לייצור מסמרים בחצר אחורית של בית פרטי היא מדויקת יותר. בשנת 1968 נכנס שני לעסק המשפחתי למרות שהשאיפות המקוריות שלו היו בכלל להיות כבאי מוצנח בקנדה. אבל התנאים האובייקטיבים לא איפשרו לו לממש את החלום והעסק המשפחתי שכבר היה על סף סגירה קרא לו לדגל.

באמצעות חוש עסקי מפותח רכש שני בזו אחרי זו חברות בתחום פעילות משיק והפך את חד למה שהיא היום - חברה עם מחזור הכנסות של 900 מיליון שקל בשנה. שיטת הפעולה חזרה על עצמה בכל הרכישות שביצעה חד לאורך 30 השנים האחרונות - רכישה בזול של ציוד של חברות שנקלעו לקשיים והעמקת תחומי הפעילות של החברה.

בשנת 1977 נרכשה חברת רשתות המפרץ שייצרה רשתות לגדרות, בשנת 1986 נרכש הציוד לייצור רשתות ועיבוד ברזל של חברת ברבזרין, בשנת 1987 נרכשה חברת המגדר בקריית גת. בשנת 2000, עם פרוץ האינתיפאדה והמשבר שאפיין את ענף הבנייה, הבינו בחד כי הגיע הזמן לגוון את האזורים הגיאוגרפיים בהם פועלת החברה ונרכשה חברה ברומניה, ובשנת 2002 נרכשה חברה הולנדית, שתיהן עוסקות בתחום פעילות דומה לזה של חד.

בין לבין הספיקה חד להנפיק את מניותיה בבורסה בשנת 1992 (מחזור של 130 מיליון שקל ורווח נקי של 7 מיליון שקל), לחזק את עצמה בהון של 11 מיליון דולר ולרכוש את ציוד חברת מפעלי פלדה שקרסה.

"השילוב ביני ובין רמי הוא טוב מאוד מבחינה עסקית", אומר ויידה. "אני יכול לשבת ימים שלמים על הניירות שלי ולהסביר מדוע כדאי או לא כדאי לבצע מהלך מסוים, אבל לרמי יש חוש ריח עסקי מפותח שעד עכשיו עבד מצוין עבור חד. מדובר בשרשרת של החלטות עסקיות שנעשו בחברה בעשור האחרון ואשר הפכו אותה לאחת מהחברות המרכזיות בתחום ייצור, עיבוד ומסחר בפלדה. אני מניח שללא האיזון הזה בינינו, חלק מהעסקאות לא היו יוצאות אל הפועל".

שוק תחרותי לחלוטין

מה בעצם עושה חד? לא ניכנס כאן לפרטי תהליכי הייצור, אבל באופן כללי החברה לוקחת גרוטאות (המשמשות כחומר הגלם של החברה), מתיכה אותן בטמפרטורה של 1,500 מעלות והופכת אותן למטילי פלדה. אלו עוברים תהליך של ערגול (פעולה המקטינה את קוטרו של המטיל) עד שהם הופכים למוטות ברזל שמשמשים לזיון בטון הנדרש בתהליכי הבנייה.

חלק מהתוצרת הזו עובר למפעל העיבוד, גם הוא בבעלות החברה, שיוצר ברזל מעובד, רשת לזיון בטון, גדרות ומוצרי ברזל אחרים לבנייה. כל הייצור של מפעל הפלדה מועבר למפעל הערגול של החברה. מחצית מהתוצרת של מפעל הערגול מיועדת למפעלי העיבוד של החברה ומחציתה נמכרת בשוק המקומי למעבדי פלדה מתחרים.

לחד מתחרה אחד מהותי בישראל - יהודה פלדות, ובנוסף היא מתחרה ביבוא מתורכיה. בישראל, שלא כמו בחלק ניכר ממדינות העולם, אין כל הגנה על ענף הפלדה, ולכן מדובר בשוק תחרותי לחלוטין. בחברה אחרת היו ראשי החברה עוברים מיד "לקטר" על חוסר הרגולציה בענף ועל הקשיים בפניהם עומדת החברה בדרכה להתמודד עם שוק כמו טורקיה, שבו גורמי הייצור שוליים הרבה יותר. אבל בחד, שכבר אמרנו שהיא חברה מיוחדת, ממש לא מתפתים ללכת לכיוון הזה.

"התחרות עשתה לנו רק טוב", אומר ויידה. "אמנם אנחנו לא מלקקים דבש, אבל זה מאלץ אותנו כל הזמן לבדוק את היקפי העלויות שלנו ומכריח אותנו להתייעל. גם אם בעבר אולי התלוננו על חוסר הרגולציה בענף בו אנחנו פועלים, הרי שבמבט לאחור זה פשוט היווה רוח גבית חיובית לעסקינו. היבוא מטורקיה אמנם זול יותר מחלק מהמוצרים שלנו, אבל לנו יש יתרון אחד גדול והוא הזמינות. השוק הזה עובד בהתראות קצרות מאוד והלקוחות שלנו לא תמיד יכולים להרשות לעצמם להמתין למשלוח שיגיע מטורקיה, כיוון שהצרכים שלהם מידיים".

צמיחה מואצת

ואכן, מבט על התוצאות הכספיות של חד מסביר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי מדובר בסיפור הצלחה. אם בשנת 2002 עמד מחזור ההכנסות של החברה על 565.2 מיליון שקל, הרי שכבר בשנת 2003 זינקו ההכנסות בכ-20% ל-679.6 מיליון שקל, ובשנת 2004 כבר הציגה החברה הכנסות של 903.6 מיליון שקל - זינוק של 33% לעומת שנת 2003.

אבל לא מדובר רק על זינוק בשורה העליונה שכן גם הרווח התפעולי והנקי של החברה בשלוש השנים האחרונות נהנה מזינוק נחשוני: בשנת 2002 עמד הרווח התפעולי של החברה על 16 מיליון שקל, בשנת 2003 הוא כבר עלה בכ-54% ל-24.7 מיליון שקל, ובשנת 2004 הוא כבר זינק ב-223% ל-80 מיליון שקל. הרווח הנקי של החברה, שעמד בשנים 2002 ו-2003 על 2.5 מיליון שקל, זינק בשנת 2004 ל-44 מיליון שקל. גם תזרים המזומנים של החברה מפעילות שוטפת נראה טוב, למרות הצמיחה המואצת, והסתכם בשנת 2004 ב-13 מיליון שקל, למרות זינוק של 75 מיליון שקל במלאי החברה שנדרשו כדי לתמוך בצמיחה המואצת.

למרות הנתונים המרשימים הללו, שבוודאי היו מוציאים חלק גדול מבעלי השליטה לאור הזרקורים, שני נשאר עם שתי רגליים יציבות על הקרקע. "צריך לדעת ממה משמינים, מהאוכל או מהלכלוך", הוא אומר ומתכוון לכך שהזינוק בהכנסות וברווחים מיוחס לעליית המחירים המהירה במחירי המתכות בעולם (הלכלוך) ולעלייה מתונה הרבה יותר בכמויות הנצרכות (האוכל).

בשנת 2004 צמח שוק הפלדה בכ-9% בלבד ובשנת 2003 הוא נהנה מצמיחה של 6%. גם ויידה לא ממהר לחגוג את התוצאות של החברה, ומסביר כי גם תוצאות הרבעון הראשון, שהיו טובות, אינן מייצגות את מה שצפוי להיות בשנה כולה, שכן מחירי המתכות נמצאים במגמת ירידה כבר חצי שנה וההשפעה של ירידת מחירים זו טרם באה לידי ביטוי באופן מלא בתוצאות החברה. "עם זאת, אני בטוח שנראה תוצאות טובות יותר מאלו של שנת 2003, שנת 2004 הייתה יוצאת דופן", אמר ויידה.

הדוגריות הזו שמאפיינת את שני ואת ויידה, והלוואי שהייתה מאפיינת חלק מגדולי המניפולטורים המקומיים, נמשכת גם כשאנחנו עוברים לשוחח על שיטת התגמול של שניהם. שני, המחזיק בכ-76% מהחברה, משתכר כ-4,000 דולר בחודש ולא זכאי לקבל בונוסים בגין פעילות החברה. "אני לא מבין את בעלי השליטה שמושכים בונוסים בגין הביצועים. מנכ"ל שכיר אני מבין, אבל בעל שליטה? מה ההיגיון, הרי הוא מושך כסף מנכס שהוא שלו ומוריד את שוויו?"

שני עצמו משכיר לחד חלק משטחי הנדל"ן עליהם היא יושבת היום בשכר דירה שערורייתי של 0 שקלים בחודש. "אין לי את הכוחות לעמוד מול המשקיעים המוסדיים ולהסביר להם שאני הולך לעשות עסקת בעלי עניין, וזה נמשך כך שנים. פעם, כשהמצב היה פחות טוב, ביקשתי להפחית את שכר הדירה ששילמה לי החברה במקום אחר שבו ישבנו, ולמרות שזה היה לטובת החברה הייתי צריך לעמוד ולהסביר. זה מתיש, אבל גם המצב הנוכחי לא ממש סביר ובסופו של דבר אצטרך לעשות את זה".

בימים בהם חליבת החברות הציבוריות היא עניין שבשגרה דבריו של שני הם בגדר חידוש מרענן בשוק ההון המקומי - על גדר האבסורד. חברה מיוחדת, כבר אמרנו. *