"אני חלק ממאבק להכרה בפרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן. מדובר באלפי ילדים שנלקחו במרמה ובכוח מהוריהם בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה, רובם הגדול עולים חדשים מתימן ומארצות ערב אחרות, כשלהורים נאמר שהם מתו. אנחנו דורשים מהמדינה להכיר בפשע, לקחת אחריות ולהתנצל בפני המשפחות, ולאתר כל אחד מהילדים".
"בשלב מסוים גיליתי שגם במשפחה שלי היה ניסיון חטיפה שנכשל. העובדה שלא הכרתי בכלל את הסיפור של סבתי גרם לי להבין שמדובר בפרשה חמורה שהושתקה לאורך שנים, ואת חשיבות העלאת המודעות לפרשה וחשיפתה בפני הדורות הצעירים".
"החלטנו לערער על כל הנחות היסוד. אם בעבר הקורבנות דרשו מהמדינה לחקור את הפרשה, אנחנו דרשנו קודם כל להכיר בכך שהממסד עצמו אחראי לפשע שנעשה, ולכן לא ייתכן שהממסד יחקור את עצמו בעצמו. רק אחרי שהפכנו את היוצרות והבהרנו שהאמת נמצאת בידי המשפחות ולא בידי הממסד - היה אפשר להמשיך. הצגנו את העדויות של הקורבנות שהושתקו במשך עשרות שנים מעל במות ציבוריות, הקמנו ארכיון עדויות מקוון שנגיש לכל הציבור, וקידמנו פרויקט בדיקות דנ"א עצמאי, שמאפשר למשפחות ולמאומצים לאתר זה את זה.
"כל זאת, במקביל להפעלת לחץ ודרישה לחשיפת החומרים הממסדיים. אנחנו לא מאמינים בממסד, אבל מאמינים מאוד בכוח אזרחי וברצון של הציבור הישראלי להביא לצדק ולריפוי לקורבנות".
"היו הרבה נקודות משבר, בעיקר כאלה שקשורות בניסיונות ממסדיים 'לחבק' את היוזמות שלנו ובכך לנטרל אותן. זה מתיש לנהל מאבק ובמקביל להישאר תמיד עם 'יד על הדופק' ולא ליפול לשיתוף פעולה הדוק מדי עם הממסד".
"את 'פקיחת העיניים' שלי אני חייבת לאורטל בן דיין. אני מעריכה את היושרה, האומץ והרגישות שלה, ואת יכולתה לבטא רעיונות מורכבים במיוחד באופן מבריק, רגיש ונגיש בו זמנית".
