"זה מאבק על הבית. שכונות דרום תל אביב הוזנחו במשך עשרות שנים והפכו לחצר האחורית של מדינת ישראל. סחר בסמים ובנשים, צפיפות וריכוז מהגרי העבודה ומבקשי המקלט בשכונות - הם רק חלק מהקשיים שאיתם מתמודדת הקהילה. במקום לשקם את השכונות, בוחרת הממשלה לשסות בין הקהילות החולקות מרחב. כל מיליארדי השקלים שהושקעו בעשור האחרון בכליאת פליטים במתקן חולות ובכלא סהרונים, בהקמת משטרת הגירה, ובמבצע גירוש יקר ומיותר - היו יכולים להיות מושקעים בשיפור החיים שלנו. עכשיו, אותה ממשלה מתכננת לגרש מכאן את כולנו - התושבים הוותיקים שחיים בשכונות, ומבקשי המקלט מאפריקה. מי שירוויחו מהעניין הם כרישי הנדל"ן שיבנו כאן מגדלי יוקרה, וחברות כוח האדם, שיגזרו קופון מהמחסור בעובדים זולים.
"אנחנו דורשים בדיקה אמיתית של בקשות המקלט, קליטה בכל רחבי הארץ של מי שזכאי להגנה כפליט, השקעה בשכונות הדרום הקורסות, והפסקה מיידית של כל הפינויים של תושבי דרום תל אביב מבתיהם".
"סבתא שלי גדלה בשכונת שפירא וכך גם אמא שלי ואחיותיה. משפחה שלמה בחדר וחצי. עבודה במשק בית וניקיונות מהבוקר עד הלילה - כך גידלה סבתא שלי את ילדיה. לאחר שסבא שלי נפטר, אמא שלי ודודותיי דאגו להוציא את סבתי מהשכונה לבית מחוץ לעיר. בחיי הבוגרים מצאתי את עצמי עוברת לשכונת שפירא. שגרת חייהן של שכנותיי - מבקשות מקלט מאפריקה - מאוד מזכירה לי את שגרת חייה של סבתא שלי ואת הגורל שנגזר עליה. השכונה הזאת תמיד ריכזה את השכבות המוחלשות של החברה, ותמיד זכתה ליחס לא הוגן מצד הרשויות. הטריגר למאבק שלי מתחיל מסבתא שלי, שמרבית חייה היו מאבק".
"החיים הקשים בשכונה יצרו תסכול כה רב אצל חלק מהתושבים, עד שאינם יכולים לשתף פעולה עם מבקשי המקלט בשכונה ופועלים נגדם. קשה לי לראות את התושבים נשברים, קשה לי לראות חוסר סולידריות וחוסר חמלה. אנחנו נאבקים מול כוחות מאוד גדולים, ולכן מוכרחים לשתף פעולה עם כל מי שקרוב אלינו. אי אפשר להפנות אצבע מאשימה לקורבן, ולהאשים אותו בדיכוי שלנו. יש מי שמרוויח מהמצב הזה, ואליו האצבע צריכה להיות מכוונת".
