ארץ האפשרויות האדריכליות

עבודה קשה נדרשה למשרד האדריכלים קימל אשכולות ולאוצרת סיגל ברניר כדי לענות על השאלה הזאת. בתערוכה "ארכיטקטורות" שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון רמת גן, הם מספקים תשובה ניצחת, המגלה למתבונן כמה מעט תשומת לב אנחנו מקדישים לסביבה הבנויה שלנו, וכמה קשות הדילמות שעימן מתמודדים אדריכלים בעבודתם, על בסיס יומיומי, כדי ליצור עבורנו את הסביבה הזאת.

סוד כוחה של התערוכה הוא ללא ספק בצמצום. ההחלטה לבחור שבעה פרויקטים ולהציג אותם באמצעים בלתי שגרתיים, מצליחה לגרות תגובה ומחשבה וליצור מעורבות של המתבונן, המנסה לרדת לחקר הרעיונות שמאחורי הדברים. הפרויקטים מסודרים בחלל במעין "מסלול התבוננות", שמעביר את הצופה דרך מספר תחנות. החל בפרויקטים ציבוריים, כמו מרכז דוידסון בירושלים, גיא ההריגה באבי יאר בקייב, או בית הלוחם בבאר שבע; דרך יזמויות מקומיות, כמו כפר הנופש בחוף פלמחים; עבור בבתים פרטיים ומשותפים בתל אביב, ועד לחזון אחרית הימים - דיון פילוסופי-אפוקליפטי במצב העיר הנכנעת למגדלים, וקריאה למחשבה אחראית על הסביבה האורבנית.

"אין בארץ מספיק שיח פתוח עם הקהל הרחב בתחום הזה", אומרת מיכל קימל אשכולות. "היה לנו חשוב מאוד לפנות לשני הקהלים - המקצועי והכללי. אנחנו חושבים שככל שתהיה מודעות גבוהה יותר, גם הדרישות יעלו וכך גם הקהל יקבל יותר - שמירה על ערכי הסביבה העירונית, על איכות חיים, על עקרונות תכנוניים, ולא רק אינטרסים יזמיים".

אפשר לדבר על אמנות באדריכלות כשלוקחים לדוגמה את פרויקט באבי יאר. ההצעה שהגישו לתחרות שיזם הג'וינט, לתכנון אתר הנצחה להרוגי באבי יאר, היתה "קשה מדי", לדברי קימל אשכולות. "הגענו לקייב וראינו שלא נותר במקום כל זכר לזוועה. רק עצים והאדמה שמכסה על הכל. החלטנו להשתמש באדמה כדי ליצור חיבור בין הזיכרון לבין החיים". בתערוכה הציבו קיר אדמה גבוה (מחומר סינטטי) אשר מעברו האחד נראית חורשת העצים של באבי יאר, ומעברו השני אנו מוזמנים להיכנס למסדרון אפל ומעורר יראה, שבקצהו מוקרן על מסך ביקור באתר עצמו, מלווה בתיאור מפיו של איתן קימל. בתוכנית המקורית היה הקיר הזה מוביל לאתר הזיכרון האפלולי, ומעברו השני מתחבר לבית כנסת מודרני ולמרכז קהילתי שוקק, עבור הקהילה היהודית הגדולה החיה במקום.

בסופו של דבר הפרויקט לא הוקם, גם לא זה שזכה בתחרות, ככל הנראה בגלל השדים שהוא מעורר. "הקהילה רוצה בסך הכל לשמור על פרופיל נמוך", מסבירה קימל אשכולות, "ובינתיים, מכיוון אחר לגמרי אנחנו עושים כיום מלון בוטיק בקייב, ולצידו יחידות נופש. יזמות של חברת תיירות שווייצרית, שמעורבת גם בכפר הנופש בפלמחים".

עבור האדריכלים, היתה העבודה לקראת התחרות בקייב מסע מטלטל, שהחליטו להיכנס אליו ולהשקיע בו עבודה, זמן וכסף, לא מתוך שאלות של פרקטיקה, אלא מתוך מחוייבות רגשית עמוקה. מעורבות כזו ניכרת כמעט בכל דגם וסקיצה, גם בפרויקטים "רגילים" - מה שמעלה את השאלה כמה אנרגיה משקיעים אדריכלים ברעיון ובניסיון לחדש בכל פרויקט שעומד בפניהם, וכמה תסכול יש בעבודתם מול התוצרים הסופיים.

"לא משיגים אף פעם 100%, אבל זה עניין של פרופורציות ובשלות מקצועית. אני אומרת את זה גם לסטודנטים שאני מלמדת (באוניברסיטת תל אביב). בעבודה נכונה, מההתחלה חושבים על שלב הביצוע ועל העלויות. לא להיגרר לקפריזות יצירתיות שיכניסו את היזם לצרות", היא אומרת.

אחת הדרכים לפיתוח יצירתי נעשית באמצעות שילוב של חומרים חדשים, אבן ציפוי קלה, לוחות פריקסט מבטון - שנבחרו למשל לציפוי בניין מדעי הרוח שהם מתכננים עבור אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. העבודה על פיתוח החומר הייתה אתגר בפני עצמו, ונראה כי אתגרים מסוג זה, ועבודה עם מעבדות ומהנדסים, מזרימים צבע לשולחנות השרטוט.

"אנחנו עובדים הרבה עם הדמיות תלת ממדיות, ובתערוכה ניסינו לפרוס לעיני המתבונן חלק מהחוויה שלנו בהתפתחות התכנונית", אומרת קימל אשכולות. את זה הם משיגים באמצעות ללוחות רוחביים, מעין "סטורי בורד" של הפרויקטים, לצד דגמים מוקטנים של חלקים מהמבנה. לא בדיוק ההצגה המסורתית של "דגם הפרויקט" המוכרים לנו מתערוכות סטודנטים או ממשרדי מכירות של יזמים.

קימל אשכולות ושותפיה למשרד, בן זוגה איתן קימל ואדריכל אילן כרמי, מודעים לכך שנפלה בחלקם זכות נדירה. תערוכת יחיד למשרד אדריכלים בכלל, ובפרט כזה שקיים "רק" 20 שנה, אינה עניין יומיומי בארץ. "אנחנו שייכים לדור השלישי באדריכלות הישראלית", הם כותבים בדפי ההסבר לתערוכה. "לא מימשנו את החלום, לא ייבשנו את הביצות, אף לא בנינו את המדינה. אנחנו רואים את עצמנו שותפים למאמץ לייצר ארכיטקטורה שפויה בתוך סביבה נתונה, משתנה, היפראקטיבית".

את החלק בתערוכה המוקדש לבנייה למגורים, קיבצו למעין רחוב אחד, בו הבניינים מוצגים כרצף, למרות שבמציאות הם ממוקמים באזורים שונים "כמסה לא קריטית של התערבות במרקם העירוני", כדבריהם. הצבתם זה לצד זה בתערוכה עונה על הצורך לברר "אם אנחנו מצליחים לייצר נוכחות ואמירה במרחב הציבורי", הם מסבירים. על טביעת סגנונם האישי, הרגוע אומרת קימל אשכולות: "אנחנו לא אוהבים קווים עצבניים. אנחנו מנסים להוסיף שקט לסביבה, ולא רעש".

את ההזדמנות שקיבלו הם מנצלים גם לעיסוק בנושאים המטרידים של עירוניות ואדריכלות באקלים היזמי הקיים כיום, אותו הם מכנים "המרחב הציבורי בצל המגדל". "המגדל העולה וצומח מתוך הסביבה בה אנו חיים ועובדים מטיל את צילו על השפה האורבנית התל אביבית. האם המגדלים הנבנים בתוך המרקם העירוני גוזרים על העיר מוות איטי? בתערוכה אנו מבקשים להעלות את השאלות האלה על סדר היום הציבורי".