יום משמעותי במסגרת המאבק בשחיתות השלטונית עבר היום (ד') על המערכת המשפטית. יד המקרה היתה זו - יש להניח - שצירפה ביום אחד את מתן פסק הדין בערעורו של השר לשעבר שלמה בניזרי בבית המשפט העליון, את מתן גזר דינו של השר לשעבר אברהם הירשזון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ואת הדיון בערעורם של סנגורי הנשיא לשעבר משה קצב על סירובו של בית המשפט לשחררם מייצוגו. המסר שיצא היום ממערכת המשפט היה חד משמעי - הקץ לסבלנות, הקץ להתחשבות בנשואי הפנים ובבכירי העם.
הכהונה הציבורית לא תיחשב עוד כשיקול להקלה בעונש ולהעלמת עין, אלא דווקא להחמרה, להכבדת היד ולמיצוי כל חומרת הדין. נדמה שחצוצרות נעלמות הריעו היום באולמות בתי המשפט, והכריזו על עידן חדש.
בעניינו של בניזרי, דחה בית המשפט העליון הן את ערעורו על עצם הרשעתו והן את ערעורו על חומרת העונש, אך מנגד קיבל את ערעורה של המדינה והחליט להחמיר באופן דרמטי בשנות המאסר שנגזרו עליו - במקום 18 חודשי מאסר בפועל שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי, הורה השופט אדמונד לוי, בצוותא עם השופטים אסתר חיות וחנן מלצר, לשלוח אותו ל-4 שנות מאסר בפועל. החמרה שכזאת בגזר הדין בערכאת הערעור איננה רק דבר חריג ונדיר, אלא שהיא מהווה סטירת לחי של ממש לבית המשפט המחוזי, שגזר עליו עונש קל מדי ולא הולם, שלדברי לוי אף אינו משיג את תכלית ההרתעה כלפי נבחרי ציבור מושחתים.
סבלנותו של לוי, כך נראה, פקעה, והוא החליט לצאת בהצהרה חד משמעית בשם מערכת המשפט כולה. "השחיתות הגוברת בחברה הישראלית לא פסחה גם על מוסדות השלטון, והשלמה עמה כמוה כהשלמה עם הסתאבות ואובדן מוחלט של האמון במינהל הציבורי", כתב לוי והוסיף, "לא די עוד במלל ובדברי כיבושין והגיעה העת לעשות מעשה, על ידי הצגתו של תג מחיר גבוה מזה שהיה נהוג בעבר לצדן של עבירות בתחום זה".
ניסוחו של לוי מנסה לרמז שגזר הדין המקל שנתן השופט יעקב צבן במחוזי איננו שגוי אלא רק תואם את הנוהג הקודם, שעל ביטולו הכריז היום לוי. גם השופטת חיות ניסתה לשגר מסר מרגיע למחוזי: "בדחיית ערעוריהם של אלבז ובניזרי", כתבה, "אימצנו במלואם את הממצאים והמסקנות שקבע בית המשפט המחוזי".
בבית המשפט העליון היה כבר מי שהימר היום, לאחר מתן פסק הדין בעניינו של בניזרי ועוד לפני שהשופטת ברכה אופיר-תום פירסמה את גזר דינה בעניינו של הירשזון, כי כל מספר שנרשם בתחתית גזר הדין, המציין את מספר שנות המאסר שהחליטה להטיל על שר האוצר לשעבר, נמחק בעקבות הנורמה המחמירה החדשה שעליה הורה השופט אדמונד לוי, ובבהילות נכתב במקומו, ברגע האחרון, מספר אחר, המציין שנות מאסר רבות יותר.
אלא שחשיבותו של פסק דינו של הירשזון איננה בהכרח בשורה התחתונה - גזר דין של קרוב לחמש וחצי שנות מאסר בפועל - אלא ברטוריקה הנלווית אליה. את העידן החדש, עידן האי-סובלנות כלפי נבחרי ציבור שסרחו, שעליו הכריז לוי בבוקר, חיזקה אופיר-תום בצהריים: "נטילת הכספים", קבעה, "לא רק מנוגדת לחוק אלא גם פוגעת בלב לבו של המינהל התקין". עד היום הצטיינו בתי המשפט ברטוריקה מחמירה בעניינו של המאבק בשחיתות הציבורית ולמען השלטת שלטון החוק על נבחרי הציבור, אך בצדה של הרטוריקה הזו נגזרו תמיד עונשים מקלים - ראו מקרה יצחק מרדכי או חיים רמון - שהותירו את ההתבטאויות המחמירות כעלה תאנה. גזרי הדין שנקבעו היום, כך נראה, סותמים את הגולל על מגמה בעייתית זו.
נאמן לעצמו
שר המשפטים, פרופ' יעקב נאמן, הוא אדם נעים הליכות ועתיר נימוסין. לא אחד שילבין את פני מארחיו, גם אם מדובר בחברי הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין. ואולם עמדותיו המקצועיות בנושאים שונים שבתחום אחריותו כשר המשפטים, הובילו אותו להתנגשות חזיתית עם ראש הלשכה, עו"ד יורי גיא-רון, בישיבת הוועד המרכזי שבה התארח לפני שבועיים, לראשונה מאז מונה לשר.
לנאמן ולגיא-רון יש היסטוריה לא פשוטה ביניהם: פעמיים בעבר התמודדו השניים זה מול זה על מושב מטעם לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים, ופעמיים ניצח גיא-רון. הפעם האחרונה היתה ב-2005, בעת כהונתה של ציפי לבני כשרת המשפטים. לבני נמנעה מלכנס את הוועדה במשך חודשים ארוכים, מאחר שלא הצליחה לגבש רוב בעד מינויה של פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון. הבחירות בלשכה היו יכולות להטות את הכף לטובתה, אך נאמן הפסיד על חודם של שני קולות לגיא-רון, שהמשיך לקדנציה שלישית בוועדה, שממנה פרש אשתקד.
נאמן, כך נראה, לא שוכח. למרות גינוני הנימוסים, הוא הבהיר לראש הלשכה במהלך ישיבת הוועד המרכזי, שאף שהוא מגיע לתפקיד השר מקרב ציבור עורכי הדין, אין בדעתו לייצג את האינטרסים המגזריים שלהם במסגרת תפקידו הממלכתי. אחרי שגיא-רון סיים למנות את כל ההצעות והיעדים שהלשכה מבקשת לקדם באמצעות השר, שפך נאמן מים צוננים על ראשי כל הנוכחים: "הבעיה המרכזית שמטרידה אותי היא ריב החברים בלשכה", אמר, "זה דבר חמור ביותר וחייב לבוא לזה סוף. בכל מקום שאני מדבר על לשכת עורכי הדין אומרים לי: 'הלשכה הזו, שאחד שם הורג את השני? שאחד מנסה לחתור תחת השני?' רבותיי, שבו ליד שולחן עגול, תוך חודש ימים תפתרו את הבעיות הללו. אין דבר שפוגע במעמד עורכי הדין במדינה יותר מאשר הריב הפנימי".
כך למשל, קרא נאמן לעורכי הדין לצמצם את השימוש בהליכי ביניים במסגרת ההתדיינויות בבתי משפט, ולבתי המשפט לפסוק הוצאות ריאליות במטרה להרתיע מנקיטת הליכי סרק. הוא גם דיבר בחריפות נגד הפרקטיקה שלפיה מתמחים מקבלים דמי אבטלה בחודשים שבין סיום ההתמחות לבחינות הלשכה - ותקף גם את מאבקה של הלשכה לשמר מצב זה. "לא לזה נועדו דמי אבטלה", אמר, "ואני רואה את זה כעבירה אתית שעורך דין חותם למתמחה שהוא פוטר כדי שהוא יוכל לקבל דמי אבטלה, ואחר כך מחזיר אותו למשרד".
עם זאת, נאמן הביע נכונות לחתום באופן מיידי על טיוטת תקנות שנוסחו בעבר, שמטרתן העלאת ציון המינימום בבחינות ההסמכה, ואפשרות למנוע צירופו ללשכה של מי שנכשל כמה פעמים ברציפות בבחינות ההסמכה.
מעבר לנושאים המקצועיים, גם הדברים שהשמיע גיא-רון בתחום הציבורי והפוליטי לא נעמו לאוזניו של השר. "אני רואה באופן מדאיג את הנוכחות המהותית של 4 נציגי ממשלה בוועדה לבחירת שופטים", אמר ראש הלשכה בהתייחס לכך שהקואליציה השפיעה גם על זהות נציג האופוזיציה בוועדה, והביאה לבחירתו של ח"כ אורי אריאל על פניו של רוני בר-און. "לא שמעתי את הביקורת הזו כשאתה היית בצד השני", סנט נאמן במארחו, "אני המום מהדברים שלך בקשר לוועדה לבחירת שופטים".
באשר לחלוקת המחנות שאותה מקובל לצייר כיום בין חברי הוועדה לבחירת שופטים אמר נאמן, "זה לא נכון שיש איזשהו בלוק בוועדה. אני לא חושב שהשופטים בבית המשפט העליון הם בלוק, אני לא חושב שנציגי הלשכה הם בלוק, אני לא חושב שגם חברי הכנסת יהיו בבלוק, ואני לא בטוח שאני עם השר השני נהיה בבלוק. אני אדון לגופו של עניין". נאמן שב והצהיר כי יחפש בראש ובראשונה למנות שופטים מקרב עורכי הדין שבאו מהשטח, ולא פרופסורים מהאקדמיה. "שופט שצריך להחליט אם לעצור אדם או לא", אמר, "לא יועיל לו שהוא כתב 30 מאמרים בנושא מעצרים".
מה קורה למשפט הפלילי
התקשורת נוהגת להביט על מצבו של המשפט הפלילי באמצעות התיקים המתוקשרים, יהיו אלה משפטיהם של נבחרי ציבור, כמו משה קצב או אברהם הירשזון, או משפטים פליליים מסעירים אחרים, כמו אלה של מארי פיזם, אדריאן שוורץ או אסי אבוטבול. אך המשפט הפלילי נמדד באלפי המשפטים המתקיימים מדי יום ביומו, שעליהם איש אינו שומע, מלבד הנאשם, קומץ בני משפחתו ועורכי הדין משני צדי המתרס, ושבהם נחתכים לא רק גורלותיהם של העומדים לדין, אלא מצב זכויות האדם, שערכן נמדד כידוע במצבי מצוקה.
מצבו האמיתי של המשפט הפלילי עמד במוקד הרצאתו של פרופ' מרדכי קרמניצר בשבוע שעבר, בכנס שערכה לשכת עורכי הדין לרגל צאת ספר המאמרים לזכרו של ד"ר דיוויד וינר. קרמניצר רשף אש כהרגלו, ודיבר בחריפות על הידרדרות היכולת להגן על נאשם בפלילים, מנקודת מבט סנגוריאלית. "יש נטייה לסמוך על ראיות מעבר למה שמגיע להן", אמר, "יש נטייה להניח דמות של נאשם שנוח להטיל עליו את מרב האחריות, נאשם יותר רציונלי ממה שאנשים רציונליים בדרך כלל, דמות אחראית יותר למעשיה מאשר בני אדם אחראים בפועל למעשיהם במצבים שאינם מצבי שגרה".
אחד העקרונות היסודיים בפלילים הוא עקרון החוקיות, שלפיו סעיפי העבירות הפליליות בחקיקה צריכים להיות ברורים ומפורשים. נוסח עבירת הפרת האמונים, לדעת קרמניצר, חורג באופן בוטה מעקרון החוקיות, אך גם התיקון המוצע לחוק שפירסם משרד המשפטים אינו פותר את הבעיה, מאחר שבתום פירוט האפשרויות השונות להפרת אמונים, הוא כולל "סעיף סל" המותיר את העמימות על כנה.
העיוותים בחשיבה המקובלת בפלילים נמצאים לדברי קרמניצר, מומחה למשפט פלילי וחוקתי, גם בתחום הענישה. "באופן תדיר ניתנת עדיפות לשיקולי הרתעה והעברת מסרים", הוא אמר, "על פני השיקול שמבקש לקבוע לנאשם את עונשו על פי מידת אשמתו. יש כאן שימוש באדם לצורך העברת מסרים, ואיך זה מתיישב עם כבוד האדם - קשה להבין".
לדעתו, מערכת המשפט גם נפרדה מזכות השתיקה כזכות יסוד של חשוד או נאשם, לאור הקביעה בדבר המשמעות המפלילה של שתיקה. "אני חושש שגם היכולת לסמוך על הודאת הנאשם כבסיס להרשעה", הוסיף, "נותרה על עומדה למרות הניסיונות להסיר את הכתר מעל ראשה של ההודאה כ'מלכת הראיות'".
בשנים האחרונות, מול המאבק המתמיד של הסנגורים להקפיד על זכויותיו החוקתיות של החשוד והנאשם הפלילים, נוצרה סימטריה בינו לבין קורבן העבירה, שגם על זכויותיו יש להגן.
לדעת קרמניצר, הסימטריה הזו מנטרלת את יכולתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו להגן ביעילות על זכויותיהם של חשודים ונאשמים. "בכך הוחמץ כל ההיגיון של הצורך בהתערבות חוקתית דווקא לטובת חשודים, נאשמים ועבריינים כקבוצת מיעוט, בגלל שהקורבנות אינם זקוקים להגנה חוקתית מאחר שככלל הם זוכים להגנה נדיבה מצד הרוב הפוליטי, באמצעות חקיקה. מי שזקוק להגנה חוקתית מרסנת הם החשודים, הנאשמים והעבריינים".
בעיקר, בא קרמניצר למחות על התפישה המקובלת, שלפיה בעוד שהתביעה באה להגן על האינטרס הציבורי במיצוי הדין ושמירת החוק, הסנגור מגן כביכול רק על האינטרס הפרטי של הנאשם, להימלט מאימת הדין. זאת, בעוד שגם ההגנה הכוללת על טוהר ההליך הפלילי וזכויותיהם של נאשמים שעומדת להם חזקת החפות, היא אינטרס ציבורי מובהק. קרמניצר סיים בביקורת שהופנתה כלפי הרעיון שהעלה השר נאמן, לקדם תובעים בשורות הפרקליטות לפי מדד הצלחתם להביא להרשעות. "אני מקווה שאם אכן יש רעיון שכזה", אמר, "שהרעיון הזה יוסר מן הפרק מהר ולחלוטין".