הקאדילק אסקלייד היא ככל הנראה חלק מההיסטוריה האמריקנית, זו שנכתבה בשנה האחרונה. באמריקה היא נחשבה למוביל הלאומי של ראפרים, סרסורים, או סתם אפרו-אמריקנים עם נטייה להגזמה. יש גם כמה לבנים שמחזיקים באסקלייד, באמריקה מכנים אותם: "סופגניית שוקולד" - לבן בחוץ, שחור בפנים. למי שעוד לא הבין: מדובר בגרסה המוטורית של אותו שרשר ידוע שמקשט את חזותיהם של ראפרים רבים וטובים ("טוב" הוא מושג יחסי, כמובן), הבנוי בצורת דולר, עשוי מזהב, ושוקל כתינוק שזה עתה נולד (ולא בפגיה). בקיצור - מדובר בדבר נוצץ מאוד, גדול מאוד, ומכל אספקט שהמילה "היגיון" מתייחסת אליו - מיותר לגמרי. היו זמנים באמריקה.
הגודל כן קובע
על כבישי ישראל נע מספר מצומצם של אסקיליידים, אותם ניתן לספור על כף יד אחת, בתנאי שהיא גדולה מספיק. את גרסת המבחן שלנו לווינו מסטרלינג מוטורס, סוכנות השכרת מכוניות המתמחה בהשכרת כלי-רכב יקרים במיוחד, שמציעה, בין היתר, להשכרה גם פנינות מוטוריות כמו פורשה, מוסטנג וכיו"ב. האסקלייד לא מיובאת לארץ ביבוא סדיר: ככה זה שהראפרים אצלנו מתפרנסים משוקו.
הרושם הראשוני שמתקבל מהמפלץ המוטורי הזה, 5.14 מטר אורכו, 2 מטר רוחבו ו-1.94 מטר גובהו, הוא שמישהו בג'נרל מוטורס הגה ניסוי החליט לשבט משאית עם ג'יפ. בעצם, היה אפשר לעצור את הכתבה כאן, בשלב הרושם הראשוני: הרוכש הממוצע של האסקלייד לא יבקש לרוב יותר מזה. אבל אנחנו, חדורי שליחות עיתונאית חוקרת, טיפסנו (כן גמדים, יש מדרגות) פנימה באומץ.
בתוך התפלץ, אמריקה הישנה והטובה מסתערת על כל החושים: כורסאות עור עם דגש על "כורסאות", מסך מגע ענק ששולט בטון וחצי של אלקטרוניקה מתוך משקל כולל של שלוש טון (!), מערכת מיזוג/חימום נפרדת לנהג, לנוסע לצידו (ושוב, עניין ה"לצידו" הוא יחסי) ולנוסעים בסלון מאחור, מסך DVD מתקפל, מערכת סראונד בעלת עוצמה של דיסקוטק מצוי, וצעצועים ופינוקים מלוא החופן. אפילו המראה הפנימית היא משולבת GPS, וטורחת לעדכן את הנהג בכיוון הנסיעה. גם אלופי גאדג'טים יזדקקו לשעה-שעתיים כדי לפענח משהו כמו עשרים אחוז מהיכולות האלקטרוניות של האסקלייד.
למיטיבי לכת יש ספר רכב שמזכיר במעט את ספר הטלפונים של ניו יורק, למרות שחלק גדול מרוכשי האסקלייד יעדיפו אולי להשתמש בו כנשק. אבל החוויה האמיתית מתחילה כשמורידים את החלון (המתכהה לפי עונות השנה, או משהו כזה) לצד הנהג. הנוהג באסקלייד עובר מיד למדינת הגמדים: הוא גוליבר, והם - אי-שם למטה. זו הפעם הראשונה שהצלחתי להתבונן בנהגי אוטובוס בגובה העיניים (כן, גם הם מחטטים באף ברמזורים), את השאר - לא ניתן לראות ממרום האסקלייד.
גם היחס על הכביש בהתאם: הבהוב קצר של ארבעת זרקורי ההלוגן מלפנים, יבריח מהנתיב במהירות גם את הדרדס שנוהג בסופר-מיני הזו, איך קוראים לה, BMW X5 או משהו כזה. חבר שפגשתי בצומת, התוודה באוזני שהתחושה שלו היתה די דומה לזו מהסצנה הידועה מ"פארק היורה", עת הטי-רקס רודף אחרי המדענים המבוהלים בג'יפ, והמראה מזהירה כי "העצמים הנראים במראה יכולים להיות גדולים מבמציאות". אפשר לסכם במילה אחת, השזורה לרוב בפיהם של רוכשים פוטנציאלים: ריספקט.
סוסים? היפופוטמים!
מתג ההתנעה משחרר מרבצם 6,200 סמ"ק של מנוע אמריקני מוגדש המניע 8 בוכנות. 403 סוסים יש לתפלץ באמריקה דלת-האוקטן, לפי ההערכות, המזג הים-תיכוני של הדלק גבה-האוקטן בארץ יעניק לו עוד 50 סוסים. אבל הסוסים של האסקלייד דומים יותר לסוסי-יאור מאלה השורצים במסלולים ערפיליים באנגליה: הם נראים כבדים, מסורבלים וחסרי יכולת להניע את הגוף המוגזם. אלא מה? בדיוק כמו סוסי-יאור (הוכחות אצל מאה האפריקנים שנתקלים בהם כל שנה, בעצם - אצל הקרובים שלהם), ברגע שתדחק בהם - הם יסתערו בריצה מפתיעה יחסית לגודלם, וינעצו מלתעות ענקיות בכביש.
6.5 שניות לוקח למנוע האסקלייד להזיז שלוש טונות מאפס למאה קמ"ש. המהירות הסופית מוגבלת אלקטרונית ל-160 קמ"ש, אולי כדי למנוע מיזם מקומי לנפץ את הפורט-נוקס בנסיעה מהירה.
בניגוד לבני הדודים ממשפחת GM, מכוניות השרירים אמריקניות הטיפוסיות, כאן אין כלל תחושה של האצה. יש הרבה תחושות אחרות, אבל תאוצה היא לא אחת מהן. לרוב, המילה שמלווה את מחוג המהירות שהוא מגיע ל-140-150, היא "אופס". את הנתון הזה האסקלייד משיגה בזכות תיבת הילוכים בלתי אמריקנית בעליל (למרות שהיא מיוצרת ב-GM) בת שישה הילוכים, המספקת הנעה והנאה לארבעת הגלגלים גם יחד. ואם לחזור ללקסיקון של הרוכש הפוטנציאלי לסיכום פרק המנוע: שיכרון כח.
שוטי ספינתי
בדיוק כמו בחיים האמיתיים, החלום האמריקני מתחיל להיסדק כשעוזבים את ה-Highway. התחושה היא שהאסקלייד עוזבת את הנמל הבטוח, ולא לגמרי מצוידת להתמודדות עם הגלים. בכבישים הרריים מעוקלים קצת יותר, האסקלייד רוכנת ומתנענעת כסירת דייגים טבריינית באוקיאנוס השקט. אמנם, מערכת בקרת היציבות שומרת על הישבן במקום, ומנעה ממנה לזרוק תחת גם כשממש ניסיתי, אבל בשאר הפרמטרים המקובלים בנהיגה, האסקלייד פשוט זורקת איבר אחר, זה שנמצא בדיוק מול האיבר שהזכרתי קודם.
להגה יש תחושה עמומה של חיבור למשהו, איזשהו משהו, לא בהכרח גלגלים. הברקסים של האסקלייד הם ממוחשבים, וכמו כל מחשב ממוצע יש להם לרוב שני מצבים: אפס או אחד. בקטעי כביש שדרשו מתיבת ההילוכים מעט יותר מחשבה, היא ביצעה מבחן אמריקאי על ארבעה הילוכים שונים - ונכשלה ברובם. ניסיון לתפעל את התיבה במצב טיפטרוניק ידני, גילה שהדבר דורש מוטת כנפיים של שאקיל אוניל, או לחילופין - עוזר נהג במשרה מלאה.
למעשה, כל ניסיון לסחוט מהאסקלייד נהיגה ספורטיבית, נידון מראש לכישלון. תוכנות מסוימות בסוני פלייסטיישן או ב-X-BOX, מעניקות ל"נהג" חיבור ממשי יותר עם המכונית מזה שבאסקלייד. האסקלייד שמחוץ לכביש המהיר או מחוץ לשכונה, היא בדיוק אמריקה שמעבר ל-Highway: שמנה, מסורבלת, מקובעת בעמדות שמרניות ומנסה להימנע ככל האפשר מפניות חדות.
ועוד משהו: למרות המראה המפחיד וההנעה הכפולה, אל תנסו לרדת איתה לשטח. סביר להניח שלא תעלו, סביר עוד יותר שתעלו בלעדיה, סביר ברמה ודאית שזה יעלה לכם. שבילי עפר, לעומת זאת, הם הלחם והחמאה של האסקלייד: מה שווה חלום אמריקני בלי ענן אבק קלאסי מאחוריו? לכן בשטח קצת יותר קשה, מתברר שהאסקלייד חזקה מספיק כדי לגרור אחריה סובארו DL 1600 שמתאימה לשטח הרבה יותר. תשאלו את הבדואים.
ובכל זאת, אמריקה
אי-אפשר לשפוט את האסקלייד במבחן דרכים רגיל. לאחר יומיים של נהיגה על תרבות השפע האמריקנית הזו, אותה תרבות שאובמה וחבר מרעיו מצליחים לחסל בשיטתיות, הגעתי למסקנה ברורה: לא מדובר כאן באוטו. למעשה, האסקלייד היא יותר סלון נובורישי שהוצמדו לו גלגלים ומנוע, מאשר מכונית. וכאן צריך לענות בכנות: האם הייתם מצפים מהסלון שלכם לעשות פניות ב-2 כוחות G תוך כדי לעיסת פופקורן? האם הייתם רוצים בכלל שהסלון שלכם יעשה דברים כאלה?
האסקלייד היא קצת כמו הפלאזמה 50 אינץ' שקניתם לסלון הקטן של דירת השניים וחצי חדרים ששכרתם אחרי המשכורת השלישית של הג'וב החדש: היא גדולה, היא מוגזמת, היא בלתי פרופורציונלית בעליל, היא יושבת על הקיר כמו תליון ח"י על חזה של ערס. אבל היי, היא גם בדיוק זאת שעושה את החיים שלכם להרבה יותר ממה שהם: הדשא ירוק יותר, הנשים שוות יותר והבירה קרה יותר. היא מראת עין-הדג שלכם: אתם מסתכלים עליה כמו שהייתם רוצים לראות את עצמכם.
לעיתים אני מתגעגע לאמריקה של לפני המשבר, לפני אובמה. לאמריקה שלא היתה צריכה לשכנע את עצמה: כן, אני יכולה, בעיקר מפני שהיא היתה בטוחה מראש ביכולות שלה. לאמריקה בה הגודל קובע, הסטטוס קובע, הנוחות קובעת - ולעזאזל המעצבנים האלה מאיכות הסביבה. רגע לפני שמורידים מהדגל האמריקני את כל הכוכבים ומשאירים רק את הפסים, אלה של המינוס, הודיתי למזלי הטוב על ההזדמנות לחוש, ולו ליומיים, את אמריקה הישנה והטובה. נכון, כחלק מהחוויה האמריקנית ביליתי ארבע פעמים בתוך יומיים בתחנות-דלק, שחררתי לחלל האוזון דו-תחמוצת שנתית של עשר מכוניות פריוס, והגדלתי את הפערים החברתיים ביני לבין ילידי שבט הליסינג שפגשו אותי בצומת. אבל רבאק, למשך יומיים חייתי את החלום הכי גדול, הכי חזק, הכי עשיר, הכי אמריקה.
*הכתבה המלאה פורסמה במגזין MANTALK
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
