הפקידים ממשיכים להשמין

ברציפות ובאדיקות ממשיכים הגופים החזקים לצפצף על הכל. הם עושים זאת לאורך שנים, בחסות שרים אינטרסנטים ואדישים, מכל המפלגות.

הגיע הזמן להכריע בין שתי אפשרויות יחידות: או שהממשלה תיקח ברצינות את דו"חות הממונה על השכר וכל שר יאולץ, בכוח או במוח, להתחיל לטפל בתחומו, או שמשרד האוצר יפסיק לבזבז את כספו ואת זמנו של הציבור וגם את העצים הנכרתים כדי לספק את הררי הניירת המודפסת.

גופים חזקים, ובהם ההנהלה והוועד, מקפידים על האינטרסים זה של זה, על חשבון הקופה הציבורית, ומופיעים שנה אחר שנה במקומות גבוהים ברשימת חריגות השכר - והעניין לא מזיז להם כהוא זה.

בראש הצועדים ראשי האוניברסיטאות והמרצים: מורי הדור המחנכים לשקיפות, לערכיות, לאחריות ציבורית, פשוט מגחכים על כולם כבר הרבה שנים. הם מעדיפים לשלם לעורכי הדין היקרים במדינה וליחצ"נים על חשבון תקציבי הסטודנטים, העיקר לא למסור מידע מלא ולא לתקן ליקויים שנמצאו.

וזה, כמובן, תחת הכותרת "חופש אקדמי". איזו בדיחה. הגירעון הפנסיוני של אוניברסיטאות ישראל עולה על 21 מיליארד שקל. בינתיים התחייבו האוניברסיטאות למסור לאוצר פירוט מלא עד ה-30 באוקטובר שנה זו. כלומר, סוף שבוע זה. נחיה ונראה.

האוצר מתגאה בטבלת החזרים נאה ומציין כי מאז 1999 "אומדן החיסכון כתוצאה מפעולות יחידת האכיפה - כ-4 מיליארד שקל". להתגאות אולי אפשר, אבל צריך לדעת: ההחזרים אינם שבים לקופת הציבור/האוצר, אלא לקופת הגוף שאיפשר את חריגת השכר. למשל מנהל, בכיר, ראש רשות או תאגיד רוצה לצ'פר את בן דודו או את ראש הוועד אז הוא מוסיף לו כמה אלפי שקלים, כולל תוספת פנסיונית. ואז נגיד שהממונה על האכיפה "תפס" אותו והצליח אחרי מאבקים להשיג החזר כסף באופן רטרואקטיבי, מביך לדעת שהכסף הזה נשאר בקופה שאחראי עליה המנהל שיצר את החריגה. הוא, סביר להניח, יעביר את הסכום שהתפנה למישהו אחר שהוא חפץ ביקרו.

כך קורה שמנהלים ובכירים "משרתי ציבור" משחקים עם האוצר בחתול ועכבר. אבל בכל זאת יש בשורה: הממונה הקים יחידת חקירות שתעסוק בחקירה ובהגשת תביעות נגד מנהלים ובכירים המאשרים, ביוזמתם או בידיעתם, את חריגת השכר.

ומה שלומו של האיש השמן, זה שהטריד את מנוחתו של בנימין נתניהו בעת שהיה שר אוצר? טוב תודה, הוא ממשיך להשמין. מספר הפקידים בשירות המדינה עמד ב-2007 על 48,980. כעבור שנה (שנת המשבר העולמי) קפץ ל-50,829. מספר עובדי הרשויות המקומיות עמד ב-2007 על 86,500, וכעבור שנה עלה ל-89,230. בחברות העירוניות, חברות העזר של הרשויות, עלה מספר העובדים בשנה מ-4,333 ל-4,948. בחברות הממשלתיות מ-52,184 ל-53,904.

גרף "שכר ריאלי סקטור ציבורי מול עסקי" מראה שממוצע השכר בסקטור העסקי גבוה יותר במרבית השנים מאז 1980 ועד היום. אף שגם על פי הגרף הזה מדובר בפערים די מצומצמים, ואפשר לומר כי בפועל תנאי השכר בשירות הציבורי משופרים משמעותית מאלה שבמגזר העסקי.

קודם כל, הנתונים המופיעים הם בשכר ברוטו ובנטו הפערים מצטמצמים עוד יותר, גם משום שרוב רובו של הסקטור הציבורי עדיין נהנה מפנסיה תקציבית. יותר מזה, בעוד מי שנכנס לסקטור הציבורי יכול, אם רק ירצה, להישאר בו עד הפנסיה וליהנות מהטבות ומתוספות שכר קבועות וגבוהות, גם אם עבודתו מקרטעת, הרי בסקטור העסקי פיטורים הם חלק מהמשחק.

זה בלט במשבר האחרון: הסקטור העסקי נכווה קשות בפיטורים, בהפחתות שכר, בצמצום ימי עבודה ועוד, בעוד הסקטור הציבורי ויתר, בלית ברירה, על מחצית דמי ההבראה. לזכור ולשמור לקראת ההתבכיינות הקולקטיבית הצפויה בעניין השכר בשירות הציבורי.

נחמד שאת המקומות הראשונים בין שיאני השכר תופסים רופאים. לא בנק ישראל, חברת חשמל, הנמלים, מקורות (רופאים, בחלקם, גם עובדים קשה בשביל המשכורת הזו).

אבל בפעם הבאה שראשי ההסתדרות הרפואית ייבבו על שכרם המר של הרופאים הצעירים, עובדי המשמרות השוחקות והשכר הנמוך באמת, נזכיר להם שאחרי שהבוררים פסקו העלאת שכר של 24.2%, החליטו הרופאים עצמם, כמו המרצים, שהרוב המכריע של התוספת יינתן דווקא לבכירים, המסודרים והמקורבים, ולא לצעירים או ל"מוחות המבריקים שנוטשים את הארץ בהמוניהם".