במבט ראשון הכל נראה רגיל: חדר כושר לא גדול עם כמה מסלולי ריצה, אופניים, מכשיר חתירה אחד, מכשירי פלזמה קטנים כדי להעביר את הזמן. אבל אחרי כמה דקות של שיחה, יש תחושה קלה של סחרחורת. וזה עוד מבלי שמסילת הריצה אפילו התחילה לנוע. "באופן תיאורטי, את השיחה הזאת אנחנו מנהלים עכשיו בגובה של 3,000 מטר", מסביר פיזיולוג הספורט, ד"ר איל שרגל. "ברגע שנכנסנו בדלת הזכוכית שמאחורינו, עלינו תוך שנייה אחת לפסגות של ההרים בבוליביה". עכשיו אפשר להתחיל להבין מה עובר על שחקני נבחרת ברזיל כשהם מגיעים למשחק בלה-פאס.
ד"ר שרגל, המנהל המקצועי של המרכז לרפואת ספורט ולמחקר בווינגיט, אחראי מזה שנתיים על "החדר ההיפוקסי" שנמצא במכון, חדר יחיד מסוגו היום בארץ. בעלות של כמיליון שקלים נבנה חדר שמאפשר לספורטאים לעבור אימונים בתנאי גובה - סוג אימון שהפך בשנים האחרונות לתנאי פיזיולוגי הכרחי בקרב ספורטאי עילית.
"אף ספורטאי אירובי ברמות הגבוהות לא יוותר היום על לפחות מחנה אימון אחד או שניים בשנה בתנאי גובה", מסביר שרגל. "היתרון של החדר הזה שהוא מאפשר לספורטאי לעשות את אותו מחנה מבלי לנסוע לחו"ל, בסדרת אימונים שנמשכת כאן בחדר הזה 3-5 שבועות. בנוסף, בגלל הקושי היחסי של אימון בתנאי גובה, הרבה ספורטאים מגיעים כאן לאימוני שיקום מפציעות".
* איך למעשה בנוי האימון?
"רוב אימוני הגובה שאנחנו עושים כאן הם בתנאים של 3,000 מטר. מבחינתנו אין בעיה גם להוריד את ריכוז החמצן ולדמות אימונים ב-4,000 מטר גובה, אבל אז אנשים לא יצליחו לזוז. כהשוואה, האתלטים שלנו שיוצאים למחנות אימון בחו"ל, נאמר בקניה, מתאמנים שם בגבהים של 1,800 עד 2,400 מטר. התקופה הראשונה של האימונים היא אקלום, שעשויה להיות מלווה בסחרחורות, כאבי ראש, בחילות. בתקופה הראשונה של האימון הספורטאים מדווחים על עייפות גדולה מאוד. רק כשעוברים את שלב האקלום אפשר להתחיל ולהעלות עומסים".
* כמה זמן האימון הזה מחזיק מעמד?
"אימון בתנאי גובה מגיע לשיא האפקט שלו 12-14 ימים אחרי סיום תקופת האימונים. כלומר, אם ספורטאי יודע שהוא צריך להתחרות באולימפיאדה ביום השביעי, הוא יודע בדיוק איך לתזמן את סיום אימוני הגובה ומתי לרדת לאימונים רגילים. 14 יום אחרי סיום האימון בתנאי גובה, האפקט מתחיל לרדת. עוד עניין משמעותי הוא משך האימון - מחנה גובה צריך להימשך בין 3-5 שבועות, וכדי להשיג אפקט טוב צריך לצבור לפחות 30 שעות של אימון בתנאים כאלו. מי שיתאמן בחדר הזה במשך חצי שנה, אימון אחד בשבוע, לא ישיג כלום".
עניין של ביוכימיה
איך בעצם עובד החדר הזה? אז ככה, באוויר "הרגיל" יש 20.94% חמצן. בתנאי גובה אמיתיים, להבדיל ממה שהרבה אנשים נוטים לחשוב, ריכוז החמצן נשאר דומה ומה שמשתנה זה רק הלחץ הברומטרי. האוויר הופך להיות דליל יותר ולכן בכל נפח אוויר יש פחות מולקולות, וכך - בכל שאיפה נכנס פחות נפח של חמצן לריאות. בחדר ההיפוקסי מקטינים את נפח החמצן על ידי כך שמורידים את אחוז החמצן באוויר. אם אנחנו רוצים לדמות ריצה ב-3,000 מטר, יורידו באמצעות המערכת את אחוז החמצן באוויר ל-14.5%.
מבלי להיכנס יותר מדי לתוך הביוכימיה, רק נסביר שברגע שכמות החמצן יורדת, הגוף באופן אוטומטי מנסה לפצות על כך. כך נוצרת סדרה של תגובות פיזיולוגיות (מעין מנגנון הגנה), שמאפשרות ל"גייס" עוד חמצן. ועוד טיפה חמצן בריאות, זה לפעמים כל ההבדל בין שיא עולם לבין עוד ריצה/משחה.
איפה הכדורגלנים?
אם חוזרים לרגע לכדורגל, אלו שרואים משחקים של נבחרת ברזיל או ארגנטינה בבוליביה ונדמה להם שהשחקנים פתאום רצים לאט יותר - הבעיה היא לא בטלוויזיה. ספורטאים שרגילים לרוץ בחדר כושר רגיל במהירות של 15 קמ"ש, יגלו בחדר ההיפוקסי שהמהירות המקסימלית שהם מצליחים לייצר היא בקושי 13 קמ"ש. "בתנאי גובה ניתן להגיע לעומסים שנמוכים ב-10%-15% מאשר בתנאים רגילים", מסביר שרגל. "זה מה שקורה גם לשחקנים בתאי גובה".
בתקופה שלפני המשחקים האולימפיים בבייג'ין, רוב המשלחת הישראלית בילתה בחדר ההיפוקסי. משלחת הג'ודו של אריק זאבי, יואל רוזבוזוב וגל יקותיאל השקיעה לא מעט ימי אימון בחדר. ניקולה וויצ'יץ' וטל בורשטיין, בתקופות בהן היו בשיקום מפציעות, התאמנו ב"חדר האטום" בווינגייט, והשיגו אפקט אירובי כמעט רגיל באמצעות אימון עם אופני ידיים. שחר פאר, שסבלה משבר מאמץ, עשתה אימון אינטנסיבי, 4-5 פעמים בשבוע, במשך 3 שבועות בחדר ההיפוקסי.
ש ספורטאים שלוקחים את העניין הזה רחוק יותר ובונים לעצמם חדר היפוקסי פרטי. ראול של ריאל מדריד, למשל, הודה בתקופה שבה החלה ירידה בכושר שלו כי הוא החל לישון באוהל היפוקסי. "גם לישון בתנאי גובה זה סוג של אימון. יש לא מעט ספורטאים שישנים ככה, כי השהייה הפאסיבית באוהל מייצרת אפקט מסוים", אומר שרגל. "למה ראול עושה את זה? כי הוא מאמין שזה יעזור לו בדקה ה-85 להיות פחות עייף ולעשות הגנה". גם האחים רן ודן אלתרמן (תריאלטים) מבלים את הלילות שלהם בשינה באוהלים מדוללי חמצן.
* אם הכל כל כך טוב, למה שחקני כדורגל לא מגיעים לכאן?
"אני מניח שיש בעיה עם לוחות זמנים של קבוצות כדורגל. אני לא רואה את שחקני מכבי חיפה מגיעים בתחילת עונה או לתקופה ממושכת של שלושה שבועות יום אחרי יום לווינגייט. אבל יש קבוצות כדורגל בעולם שמחזיקות חדרים כאלו, למשל טוטנהאם, ליברפול והרטה ברלין".
* למה ספורטאים בכל זאת נוסעים לאימונים בתנאי גובה בעולם, אם הם יכולים להביא את העולם לכאן?
"אני מניח שנסיעה לאימון בחו"ל זה עדיין כיף. ואף עסקן לא ימהר לוותר על זה".
יש מקומות בעולם שבהם הקימו מתקנים היפוקסיים בהשקעה של מיליוני דולרים. הדוגמה הטובה ביותר היא נבחרת השחייה של יפן, שמתאמנת כבר 9 שנים בבריכה שעטופה כולה באוהל היפוקסי ענק. ככה זוכים הספורטאים היפניים אצלם בבית לכ-100 ימי אימונים בשנה בתנאי גובה. "אצלנו, שחיינים מגיעים לרמה של פעם-פעמיים בשנה אימון בתנאי גובה".
* איזה עוד אנשים מלבד ספורטאים באים להתאמן כאן?
"היו כאן ארבעה חבר'ה מחברת מחשבים בשם CCC, שהחליטו לנסוע לטפס על ההימליה. אז לפני הנסיעה הם באו לכאן לעשות תקופה קצרה של אקלום".