בעקבות הקריצה האבודה

"הבדיחה היא עליכם", מטיח ראש העיר המושחת של העיירה המושחתת בקהל המושחת, בתמונת הסיום המושחתת של המחזה המושחת. זהו רגע השיא שבו אמורים נושאי הקלון היושבים בקהל במיטב מחלפותיהם, לבלוע צפרדע ולתור אחר פינה חשוכה להסתתר בה מן הבושה, או לחילופין לברוח מן ההמון הזועם בטרם זה ירים עליהם את נס המרד.

זהו גם הרגע שבו הדמויות הגרוטסקיות שעיצב גוגול נדרשות לקפוא על הבמה וללכוד את הנצח, במה שהוא כינה קבוצה מאובנת של פסלים חיים. תמונה אילמת, מימיקה קפואה לנעול עמה את הטרגדיה החברתית העל-זמנית הזו, ולא במקרה. הקיפאון הוא שמדגיש כי התמונה הזו, הדמויות הללו, נשואי הבדיחה העצובה הזו, הם כולם היו רלבנטיים לפני קרוב ל-200 שנה, אז הועלה "רביזור" לראשונה על במה (1836), והם כולם רלבנטיים גם היום, לפחות באותה המידה.

השלימו את החסר: בישראל הדמוקרטית כמו ברוסיה הצארית, ראש המשהו לקח מעטפות לכיסו, חבר הכלשהו עשה לביתו, ומנהל בית החולים היה בדיוק באמצע ניתוח פרטי, שעליו קיבל חופן של מרשרשים, במקום לעמוד באותה עת לרשות הציבור.

אין זה מקרה שמחזותיו של גוגול מפתים במאים לשוב ולהידרש להם. הם לכדו את נפש האדם במרעה ועשו זאת עם קריצה, אליה עוד נגיע בהמשך. אפשר לנחש שאילו היה מעדכן גוגול את המחזה לימינו אנו היה אולי מוסיף על המפקחים על מערכות החינוך, הבריאות והחוק, נותני ומקבלי השוחד, גם איזה פרקליט צמרת, עיתונאי חצר וכמובן יועץ משברים שהוא גם ספינולוג מוסמך. אחרי הכול, האנושות התקדמה במשהו מאז ראשית המאה ה-19, היא איבדה לחלוטין את הבושה, וגם מדוחות המבקר, שנערמים להם במרתפי השכחה, כבר איש לא חושש.

תפיסת תאורה מרשימה

יבגני אריה, המנהל האמנותי של גשר, אינו נדרש לעיבוד מחודש של גוגול. להפך, אריה נוהג בקלאסיקה כמו בקלאסיקה, בכפפות של משי. יהיו מי שילינו על קיבעון מחשבתי באופן הטיפול ויהיו שיעריכו את המאמץ לגעת באותנטי. כך או אחרת, נקודת הזינוק של ההצגה היא שאריה מעניק לגוגול את הכבוד הראוי לו עם הפקה מושקעת, כמו שבגשר יודעים לספק טוב יותר מכל תיאטרון אחר.

זה מתחיל בתלבושות ססגוניות ובבמה מודולרית שעיצב מיכאל קרמנקו, וממשיך בתפיסת התאורה המרשימה של אבי יונה בואנו, שצובעת את הקירות המתקלפים בעיירה המוזנחת בצבעים חמים ומתחלפים, ושפורסת מעליה מרבד עששיות הנוסך אווירה כפרית בחלל כולו.

תחכום יתר

אבל גם חווית הצפייה המרשימה לא מצליחה לכפר על כשל מאוד יסודי ב"רביזור" בבימויו של אריה, והוא היעדרה של הקריצה. והרי הצחוק הוא שאמור בסופו של דבר להפוך את הקערה על פיה - את המחזה לסאטירה נוקבת. ללא הצחוק, אין ולא דבר. דברים אמורים בכך שכל האלמנטים על הבמה זועקים קומדיה - מהתפאורה, דרך התלבושות ועד לעיצוב השחקנים כקריקטורות בוטות - ובפועל ההצגה לא מצליחה להצחיק לרגע. מדובר באכזבה של ממש, שכן היא גוררת את ההצגה כולה למעין שבלוניות מפוספסת של כמעט נוגעת. מגרדת את העור אבל רחוקה מלחדור בעדו.

עיקר הפספוס נובע מדמותו של הרביזור המדומה בכבודו ובעצמו, אלון פרידמן בתפקיד חלסטקוב. במקום לעצב דמות קלולסית, שאין לה מושג לאן היא נקלעה ונגררת מתמונה לתמונה כמעט בעל כורחה, כמו שעיצב למשל הקומיקאי הדגול דני קיי בסרט מ-1949 ("המפקח הכללי", קטעים ממנו זמינים ביוטיוב), פרידמן עיצב דמות מתוחכמת מדי של הנוכל בעל עיתוי הזהב. כל-כך מתוחכמת עד שמאבדת את אמינותה, ולא משכילה להוות קונטרה מגוחכת ומגחיכה לאנשי העיירה שנופלים בפח, שכן הוא מתגלה כמושחת כמותם.

לא זאת בלבד, וכאן זה כבר עניין של טעם אישי, פרידמן מעצב דמות בג'סטות ההומו הסטריאוטיפי, אל מול ראש העיר, הגבר-גבר בעל ממדי הגוף הנדיבים מאוד והקול המאיים (דביר בנדק). התפיסה התנועתית שפרידמן מגיש אמנם מרשימה, וגם בתמונה אחת (המשתה) הוא מתעלה לגבהים, אבל ככלל, נדמה שהשימוש בגינונים הללו הפכו שחוקים ומעייפים ללגלג עליהם או באמצעותם. יתרה על כך, הציוות מול בנדק אמנם נראה טוב מבחינה ויזואלית - להלן השמן והרזה, אבל נתקע שם פחות או יותר.

מי שכן ראויות לשבח על המשחק שלהן ובעיקר על הכימיה הזוגית המצוינת, הן נטשה מנור כאשת ראש העיר, ונטע שפיגלמן כבתה. השתיים עובדות זו בשביל זו על הבמה ומשלימות עצמן לכדי משמעות קומית. כזה היה צריך להיראות גם שיתוף הפעולה בין הצמד פרידמן-בנדק. פלוס ומינוס המתנגשים לכדי ניצוץ. זה לא קורה, והתוצאה היא הצגה שאמנם מכילה את כל המרכיבים על מנת לייצר סאטירה נוקבת, אבל חסרה את התבלין שיחבר אותם לכדי משהו גדול באמת.

"רביזור", מאת: ניקולאי גוגול, תרגום: רועי חן, בימוי: יבגני אריה, גשר