לפני כמה שבועות ניהלתי שיחה עם בכיר בהסתדרות הרפואית על הקשר ההדוק שמנהל הגוף הזה עם חברות התרופות. הוא טען כי אין צורך להסדיר בחקיקה את הקשר בין הרופאים, שאותם מייצגת ההסתדרות הרפואית, ובין חברות התרופות. "יש אמנה אתית, ודי בה", נימק, "לא הכול צריך לעבור לחקיקה".
על פניו האיש צודק. לעולם עדיף לייצר כללי התנהגות בהסכמה ולא בכפייה.
אלא שאותה אמנה, לדידו של משרד הבריאות, הייתה לא יותר מכיסתו"ח. היא הייתה דרכן של חברות התרופות וההסתדרות הרפואית להרגיע את הרוחות מפני גילויים של ניגודי עניינים רבים במקרה הטוב, ושוחד במקרים הפחות שכיחים אך הקיימים בהחלט. כך שמבחינת משרד הבריאות, אותו אדם למעשה אמר: תנו לנו לפקח על עצמנו.
מה התוצאה של ה"פיקוח" הזה? הראיתי לאותו בכיר מסמך פנימי של חברת תרופות לעובדיה, המבקש מהם להציע לרופאים מכשירי טלוויזיה תמורת מכירה אינטנסיבית של אחת התרופות שהיא מייצרת. "נורא ואיום!", הוא הזדעזע כאילו הוא רואה אותו לראשונה. הוא לא. במשרד הבריאות כבר הראו לו אותו, באחד מניסיונותיהם העקרים להסביר לו למה צריך חוק.
גם אם ניתן לחתול את הקרדיט שהוא מחונך היטב, עדיין לא יהיה זה חכם לתת לו לשמור על השמנת.
אני מבקשת למתוח קו ישר בין הסיפור הזה להצעת החוק החדשה של ח"כ ציפי חוטובלי.
קורבנות ההטרדה המינית
באחרונה אושרה לקריאה ראשונה הצעת החוק של חוטובלי, לפיה ייאסר על צלמים לעקוב אחר מי שהוטרדו מינית. החוק כיום אוסר על פרסום התמונה המזהה, אך לא אוסר על עצם הצילום.
החוק הזה מצטרף לחוק נוסף שמבקש לכאורה להגביל את חופש העיתונות: חוק רונה רמון, לפיו ייאסר לפרסם את צילומיה של משפחה מתאבלת ב-48 השעות הראשונות שלאחר מות יקירה.
מועצת העיתונות כמובן מתנגדת, וכמו ההסתדרות הרפואית היא שולפת את תירוץ ה"שוב לוקחים לחקיקה דברים שאמורים להישאר בגבולות האתיקה".
מועצת העיתונות היא גוף שההצטרפות אליו וולונטרית, ואכיפתו את כללי האתיקה כבר שנים נטולת שיניים ולרוב מתמצית בנזיפות. עוד לא נתקלתי בעורך ששנתו נדדה מהחשש מה יקרה אם ייפול לידיה של מועצת העיתונות.
זו, כמובן, אינה רק אשמתה של מועצת העיתונות. זו בראש ובראשונה אשמתם של כלי התקשורת שעברו, כמו גופים אחרים, לדבר בשפה המשפטית בלבד ולא בשפת הנורמות והערכים: מה שהחוק אינו אוסר - מותר, ומה שמותר הוא כל מה שלא נענשים בגינו. אם הציבור לא מעניש ובידו השוט החזק מכול - כוח הקנייה - למה לפחד מהשופטת דורנר, צודקת ככל שתהיה?
על אתיקה אנחנו מדברים? ובכן, חברי מועצת העיתונות, בכל הנוגע לקורבנות, המושג אתיקה נמצא על סף פשיטת-רגל. ייתכן שאינכם מודעים לכך, אבל נכון להיום אתם מייצגים במאבקכם זה אך ורק את העורכים והמו"לים, לא את עיתונאי השטח.
היום שבו התביישתי במקצוע שלי
אולי תתפלאו לגלות, אבל לא מעט צלמים וכתבים יצהלו מאושר ביום שבו החוק יאסור עליהם לשמש כציידי ראשים של גיבורים טרגיים. במהלך האינתיפאדה השנייה נשלחתי יותר מ-30 פעמים לסקר משפחות שקיבלו רגע לפני הגעתי את ההודעה על מות יקיריהן.
באחת הפעמים הודיע לנו דובר צה"ל כי המשפחה כבר קיבלה את ההודעה וכי ניתן להגיע לביתה. צוידתי בשם ובכתובת, ותחת הפקודה: "צרי כתבת פרופיל מרגשת" סרתי לבית המשפחה. בעודי בשער ראיתי את אנשי קצין העיר נכנסים אל הבית.
רגע לאחר מכן הבנתי שהם לא יצאו לרגע לשאוף אוויר וחזרו. זה הרגע הנורא שבו הם בעצם בישרו למשפחה כי חייה נהרסו. הרגעים שלאחר מכן היו תערובת של צרחות איומות שכמותן לא שמעתי מעודי.
מימיי לא התביישתי במקצוע שלי כפי שהתביישתי באותם רגעים. המשפחה הזו לא זקוקה כרגע למצלמה שלי, היא זקוקה לשקט. איזה מוח חולני יכול להעלות על דעתו שאם לא אביא את יגונם בצבעים עזים בזמן אמת, כי אז לא עשיתי את מלאכתי נאמנה?
במקרה הזה הסתלקתי מן המקום ומכרתי איזה לוקש למערכת. הייתי שמחה להתגאות בכך שעשיתי זאת גם במקרים נוספים, אבל לא כך הדבר. גם לי היה חלק בנבזיות הזו. למזלי, כיום לא ניתן לכפות עליי ביצוע משימות כאלה, אבל הפראיירים לא מתו, רק התחלפו. חזיתי בהם מחלוני כשהגיעו לביתה של רונה רמון, הממוקם מול ביתי.
אף צלם, לפחות מאלה שאני מכירה, לא נהנה לארוב למוטרדת מינית, ואף כתב לא רוצה לעוט משפחה שכולה ברגעיה הקשים. זה תפקיד בזוי שאין בינו ובין זכות הציבור לדעת דבר וחצי דבר.
הצלמים והכתבים נשלחים על-ידי עורכיהם, ונכון להיום אין להם שום יכולת לסרב למטלה הדוחה הזו בלי שיסכנו את מקום עבודתם. ח"כ חוטובלי נותנת לא רק לנפגעים כלי התגוננות - היא גם נותנת לעיתונאים כלי להגן על עצמם, על יושרם ועל מצפונם.
ומה רינו צרור חושב?
העורך שלי, רינו צרור, חושב שאני טועה. הוא חושש מכל התערבות של המחוקק בחופש העיתונות, כי היא מאותתת שסתימת פיות בחסות הכנסת הופכת ללגיטימית. הוא סבור כי עדיף לתת למועצת העיתונות את הכלים שאין לה כיום ולאפשר לה לפקח בצורה טובה יותר.
אפשר להבין אותו: הוא היה ב"חדשות" במהלך פרשת קו 300 והיה עד לניצול החוק לטובת טיוח אינפורמציה חשובה. למרבה הצער, הטראומה העיתונאית שלו ושל חבריו דאז תומרנה להיות הטיעון המרכזי במאבק על זכות הציבור להתפלש בצנעת הפרט.
- הטור פורסם בגיליון מגזין "פירמה" שראה אור השבוע.
לעמוד הפייסבוק של פירמה