לאחרונה מתחילות להתרבות הראיות לסיבה האמיתית שאנשים נמשכים לכדורגל הישראלי. זה התחיל עם סיפור תומר סיני שהלך לבקרה התקציבית והפקיד לעצמו חוזה על תקן של יועץ מקצועי שמסדר לו 40 אלף שקל בחודש בהפועל פ"ת; עכשיו מתברר שגם איציק קורנפיין נהנה מהעובדה שהוא נותן דין וחשבון בעיקר לעצמו, הניע את האוטו שבית"ר נותנת לו, עצר בבקרה ופרגן לעצמו חוזה של מיליון שקל בשנה; כלומר, כמעט 7% מההכנסות שבית"ר - קבוצה שקורסת כלכלית - תצליח לייצר בשנה הבאה (כולל הקצאות מהתאחדות והטוטו) יילכו לכיס של הבן יקיר לי איציק. תומר סיני, לפני התסבוכת, בנה על נתח של 5% שיגיע לכיס שלו מכל שקל שנכנס לקבוצה.
מילא העובדה שהעניין הזה מסריח, שאנשים שמורשי חתימה הם גם אלו שחותמים לעצמם על הצ'קים וסוגרים לעצמם חוזים שמנותקים מהמציאות הכלכלית של הקבוצה שלהם. הבעיה היותר גדולה היא שאין שום דרך לעצור את זה: קורנפיין ואחרים עושים את זה במסווה של חברה פרטית שלא צריכה לתת דין וחשבון על משכורות לאף אחד. כלומר, בית"ר ירושלים היא בכלל מועדון הכדורגל א.ג. בית"ר ירושלים (2001) בע"מ (א.ג למי שלא הבין אלו ראשי התיבות ארקדי גאידמק - אולי השם הפרטי היחיד של בעלים בעולם שנמצא בשם של קבוצת כדורגל), ולכן אין כאן כביכול שום בעיה חוקית, והסירחון הוא מוסרי בלבד.
אלא שהעניין של הסתתרות מאחורי חברה פרטית או עמותה הוא כן בעיה ציבורית. חלק משמעותי מהכסף שזורם לאותה קבוצה פרטית אלו הקצבות ציבוריות, טוטו והתאחדות לכדורגל או כספי עירייה. כך שבכל זאת נדרש איזה מנגנון סביר שיגביל שני דברים: א' את העובדה שאנשים לא יוכלו לקבוע את שכרם לעצמם; ב'. מאחר שמדובר בכספי ציבור, שהשכר יהיה פרופורציונלי ליכולת ההכנסה של הקבוצה.
איך יודעים שהשכר הזה של קורנפיין או תומר סיני מעוות ושהם עושים יותר מדי לביתם? אפשר להראות את זה באמצעות שני המנכ"לים בקבוצות הספורט הכי מכניסות ומסודרות בספורט הישראלי, כלומר, המנכ"לים ששווים את הכסף: אלי דריקס ואיתמר צ'יזיק. דריקס, מנכ"ל מכבי ת"א כדורסל, בנאדם שיחד עם צוות שלם אחראי ישירות על גיוס ספונסרים והכנסות של מועדון בהיקף של עשרות מיליוני שקלים. מועדון שמייצר הכנסות עצמאיות בהיקף גבוה פי חמישה מזה של בית"ר. וכמה הוא לוקח הביתה? שכר נאה למנכ"ל, שמסתכם בכמחצית משכרו של קורנפיין. צ'יזיק, אולי המנכ"ל היחיד בכדורגל הישראלי שמצליח להעמיד כבר שנים סטנדרטים ניהוליים אירופים, מתוגמל במכבי חיפה באופן מכובד מאוד. כלומר, כמו תומר סיני.
אפשר לשאול מה צרות העין לגבי שכר מנכ"לים? הרי שחקנים מרוויחים פי כמה וגם הם לא עושים כלום. אין שום בעיה, מלבד העובדה שלאור המציאות שקבוצות לא מצליחות להעמיד תקציב לפתיחת עונה ונאלצות למכור שחקנים, להעלות מחירי מנויים וכו', הגיע הזמן שמישהו (ההתאחדות) ידרוש מאנשי המינהלה הללו - ששמו לעצמם את הטייטל מנכ"ל כדי שיוכלו להצדיק משכורת מנכ"ל - לחיות לפי המציאות. והמציאות חרא כרגע.
***
העניין השני שהחל כרצון טוב של מקצוענות ומתחיל להיות יותר ויותר כמו מקור לצרות הוא אותו תקציב מינימום שקבעה ההתאחדות לכדורגל. אותם 11 מיליון שקל שקבוצה צריכה להעמיד כדי לפתוח עונה בליגת העל. שימו לרגע בצד קבוצות כמו הפועל ומכבי ת"א, מכבי חיפה ועוד כמה קבוצות שלא מוטרדות מהעניין. יש לפחות 4-5 קבוצות בליגה (גם בליגת ה-12 היו קבוצות כאלו) שעושות את כל הקומבינות האפשריות, אוספות שקל לשקל עם ערבויות מפה ועד הודעה חדשה כדי להגיע ל-11 מיליון עם הלשון בחוץ.
מאחר שההקצבות של קבוצה בליגת העל הן 5.05 מיליון שקל לעונה (לפני מענקי מיקום), זה אומר שצריך לקמבן כמעט 6 מיליון שקל. הכנסות מכרטיסים? מיליון שקל במקרה הטוב. ספונסרים? עוד כמה גרושים. עירייה? תלוי מי העירייה. מכאן והלאה מתחיל מצעד שנור כשהכל משרת את המטרה הנכספת. זה מתחיל מקבוצות שמצאו פתרון בדמות הכנסה של אנטנות סלולריות למגרשים כגורם הכנסה שוטף לא רע בכלל (אם כואב לכם הראש כשאתם רואים את הקבוצה שלכם, חפשו את האנטנה שמטגנת אתכם), וככל שעוברים הימים והבקרה כבר דופקת בדלת מוכנים לקבל כסף מכל מי שמוכן לתת, לא משנה מי זה ומה הצרות שיתפתחו אחר כך ואם הכסף באמת יגיע. וככה, אחרי כמה חודשים מתחילות הבעיות התזרימיות, ואז הולכים לבקר קצת בשוק האפור, וכו' וכו'.
הרעיון של תקציב מינימום הוא רעיון שבמקור הוא נכון. הוא אמור לשמור על רמה מקצועית מסוימת ולמנוע מקבוצות לפתוח עונה עם תקציב של שקל ורבע. אבל הוא נכון למקומות שבהם הספורט הוא פלטפורמה מספיק איכותית כדי למשוך כסף. פה התרבות היא של טובות הנאה וחברים. אחרי שנה-שנתיים, גם החברים הולכים והפראיירים נגמרים.
כשהמצב הכלכלי מתחיל להיות מעיק, גם מקומות עם בסיס ספורטיבי קצת יותר חזק מאתנו מתחילים לראות שתקציב המינימום גורם יותר נזק מתועלת. בליגה הספרדית בכדורסל פעלו העונה כמעט שליש מהקבוצות עם תקציב מינימום של 3.6 מיליון אירו, שגם אותו הן גירדו בקושי, וגם זה לא מנע מחלק מהקבוצות לגלות שכבר אחרי חצי עונה הן לא עומדות בו וההבטחות לקבל את הכסף מספונסרים וכו' לא החזיקו מים. בסיום העונה התקיים דיון שבו דרשו לפחות מחצית מקבוצות הליגה להוריד את תקציב המינימום שהיה לדעתם הסיבה העיקרית למצב אליו הגיעו.
מה לעשות, מאחר ופערי רמות פוטנציאליים בין הקבוצות הגדולות לקטנות בכדורגל הישראלי תמיד יהיו, ולקבוצה של 100 מיליון שקל תמיד יהיה על הנייר יתרון על פני קבוצה של 11 מיליון, אז מה זה כבר משנה אם תעמוד מולה קבוצה של 7 מיליון שקל? אבל לפחות זו כנראה תהיה קבוצה שתגמור את העונה בכבוד, תשלם משכורות לשחקנים עד היום האחרון של העונה, ושהבעלים שלה לא ייצאו לעשות קניות בשוק האפור כל סופשבוע.