תקפצו לבקר

מה היה קורה אם הנובליסטית עדה יונת הייתה שועה לביקורות הקשות שנמתחו עליה במשך עשרות שנות מחקר. איזה פיצוח ריבוזומי מהפכני היה נחסך מהאנושות. לא רק על התגלית היא צריכה לקבל את הנובל, אלא גם על הדרך שבה המשיכה נכוחה למרות הביקורת, הלעג, הביטול. והרי יונת לא לבד. כמה השפלות היו מנת חלקם של יוצרים קאנונים עד שהכישרון שלהם קיבל תוקף.

העכבות. יש בך הניצוץ הזה של רעיון מפעים. אתה הולך על מהלך גדול, יצירתי, אחר. אבל אז הוא בא. הפחד הזה מ"מה יגידו". לפעמים הוא נעוץ כל כך עמוק, שהוא הופך להיות המניע הסמוי, הלא מודע, לחלק גדול מההתנהלות שלנו. וגם להימנעות שאנחנו גוזרים על עצמנו. סוללת מנגנוני הביקורת העצמית כבר כל כך מושרשת בנו, יוצרת חסימה מיותרת, מעכבת, משביתה.

כמה פעמים ישבת בישיבת עבודה והרגשת שיש לך דווקא רעיון לא רע בכלל, אבל אמרת לעצמך: "עזוב, בשביל מה. הרי בטוח יקפצו ויגידו שזה רעיון נפל. מי יודע מה יחשבו עליי. מי צריך את זה? עדיף לשתוק, יותר בריא".

היעדר עכבות. מרתק לראות את אלה שאצלם המנגנון הזה מנוטרל. ביקורת עצמית? לא מכירים. הם מפוצצים ביטחון עצמי, אין להם עכבות. הם יכולים להתנהל בעולם בהיעדר מודעות מרהיב, מותירים מכל עבר אנשים שמחזיקים את הבטן מהמגוחכות הזחוחה שלהם, אבל להם אין מושג. הם לא יודעים את נפשם מרוב התפעלות עצמית. אז הם משוחררים לגמרי לעשות הרבה שטויות, מה שלרגע לא מסיט אותם ממצב הצבירה שלהם. חסיני הביקורת העצמית.

יקרעו אותך. בארגונים שבהם פורחת תרבות של ביקורת, מעטים הם אלה שמוכנים להעלות רעיונות. אף אחד לא רוצה לעמוד בקו האש. האש של מותחי הביקורת, מרעילי הבארות, אלה שמנסים להישמע חכמים על חשבונך. הם ינפצו לרסיסים רעיונות של אחרים, ולא יטרחו להציע שום חלופה במקומם. בכל פעם שמישהו מנסה להציע רעיון, הם הראשונים לקפוץ ולהסביר למה זה אידיוטי, איך זה לא ילך.

זה מאוד אפקטיבי מבחינתם. כשאתה מותח ביקורת אתה נראה הרבה יותר אינטליגנטי. אנשים שכותבים ביקורות שליליות על יצירות של אחרים מקבלים אולי פחות נקודות בסעיף הנחמדות, אבל קונים לעצמם שם של מבינים ומתוחכמים. יותר מאלה שכותבים ביקורות חיוביות, בכל אופן. עורכי העיתונים ידרשו את זה. מבחינתם, בלי הביקורת המרושעת זה לא שווה הרבה.

הם יקרעו אותך כי זה משרת אותם, אבל אל תיקח את זה אישי. זה לא שיש להם משהו נגדך. הם לא באמת באו לדפוק אותך. איך אמר ניטשה: "חרקים עוקצים לא מתוך רשע, אלא מפני שהם רוצים לחיות. הוא הדין במבקרים - הם משתוקקים לדמנו, לא לכאבנו".

הם צריכים את הדם שלך, הוא מספק להם חיים. כי הביקורת הזו עליך, זה מה שיש להם. אחרת על מה יאווררו את האג'נדה שלהם? איך יצדיקו קיומם?

דקה אחרי שיגמרו איתך, הם כבר לא יזכרו. אבל אתה תזכור, ועוד איך. המטרה תמיד זוכרת.

אל תתכווץ. רוב האנשים נוטים להגיב בהתגוננות כשמבקרים אותם. יש קיצוניים שממש מתערערים מול ביקורת. ואם היא כתובה בעיתון, הם מתרסקים לגמרי.

האגו שלהם כל כך פגיע עד שהם לא מסוגלים לשאת את דקירת החוד. אתה אומר לעצמך שאתה רוצה שיגידו לך את האמת, אבל אף פעם לא הבטחת שאתה מסוגל לשמוע אותה. האמת היא, שאתה דווקא צריך שיהיו בסביבתך אנשים שאפשר לסמוך עליהם שיוכלו לומר לך את הדברים באמת. כדי שלא תירדם בשמירה.

אתה ממהר להיעלב? לא בטוח שזה נחוץ.

קח את הפידבק, גם אם הוא מטריף אותך. תחשוב, אולי יש שם משהו. אם לא תבחן את המגבלות שלך באופן ביקורתי, אתה אולי מפסיד מידע חיוני שניסו להביא לידיעתך. משהו שעובד לטובתך.

אז תן להם, שיבקרו. אל תתנגד אוטומטית.

כולנו נהנים כשמלטפים לנו את האגו. אבל כשזה נעשה בצורה מוגזמת, זה מרדים. זה מוביל לרפיון, לאבדן מתח.

הביקורת, כמו פצירה חדה, אולי דוקרת לזמן מה,

אבל בסוף היא גם משחיזה.

vered-r@globes.co.il