שנה לא קלה עברה על האקדמאים. טבלאות השכר שלפניכם, הכוללות עדכון של תוספת אקדמית ותוספת שחיקה, לא משקפות את הסערה שהחלה בפברואר 2010, כשהות"ת, הוועדה לתכנון ותקצוב של האוניברסיטאות, דרשה מהמרצים לוותר על כ-2.5% מתוספת זו.
התוספות הן חלק מהסכם שנחתם ב-2008 בין ההסתדרות למשרד האוצר, אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד. הפעימה השלישית של התוספות אמנם הועברה ב-2009, אבל מאז המציאות באקדמיה השתנתה והמרצים שוב מצאו את עצמם מקריבים משכרם הלא-גדול ממילא.
בתמורה לוויתור של המרצים על חלק מהתוספת המתוכננת, היו אמורות לקבל האוניברסיטאות תוספת תקציב של 150 מיליון שקל. המרצים סירבו כמובן, אך עם התגברות הלחץ והאיומים למנוע מהאוניברסיטאות תקציבים, הם נאלצו להיכנע ולספוג הפחתה של 3.5% בשכרם.
מי שהוביל את הלחץ עליהם הוא יו"ר הות"ת, פרופ' מנואל טרכטנברג, לשעבר יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, שעסק הקיץ במציאת נוסחה שתספק איזשהו "צדק חברתי" כמענה למחאה החברתית, הוא גם זה שבכובעו השני אחראי למצב הסגל הזוטר והמרצים "מן החוץ", שגם הם סובלים מיוקר המחיה ומתנאי העסקה מחפירים למדי.
גם מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, לא חסך את שבטו מדוחות השכר באוניברסיטאות. בדוח שפרסם במארס 2009, התברר כי בכירים רבים הועסקו באוניברסיטת תל אביב ובטכניון בחוזים אישיים, תוך שהם מקבלים תוספות שכר הגבוהות בכ-250% משכר הבסיס.
חגיגות השכר בקרב הסגל הבכיר, והתופעה של העסקה בחוזים אישיים, תוך חריגה מההגבלות המוטלות על האוניברסיטאות על-ידי הממונה על השכר באוצר, פסחו כמובן על הסגל האקדמי הזוטר.
יתרונות
כל זאת, למרות שהתקציב ההשכלה הגבוהה לשנת הלימודים תשע"ב צפוי לעמוד על 7.7 מיליארד שקל - גידול של כ -360 מיליון שקל, שהם 5% תוספת לתקציב תשע"א, שהיה 7.3 מיליארד שקל.
התקציב המוגדל הוא תוצאה של הרפורמה שהחלה ב-2010, ושעקרונותיה הם עידוד המחקר וניסיון להתמודד עם בריחת המוחות, ובמסגרתה יתווספו למערכת כ-7.5 מיליארד שקל. מתוך התקציב הכולל, 5.67 מיליארד שקל יופנו לאוניברסיטאות, כולל הפתוחה. התקציב של 21 המכללות הציבוריות יעמוד על 1.14 מיליארד שקל. יתר התקציב, 912 מיליון שקל, יופנה למימון קרנות מחקר, מכינות קדם -אקדמיות וסיוע לסטודנטים.
בזכות הרפורמה, יעביר משרד האוצר תוספת תקציבית של 7.5 מיליארד שקל בשש השנים הקרובות, מהם 1.3 מיליארד שקל שיתווספו לתקציב הדו-שנתי של 2012 -2011, אם אכן הפורמט של תקציב דו -שנתי ישרוד את המסקנות הצפויות של ועדת טרכטנברג.
החסרונות
קריירה באקדמיה לא הייתה אף פעם אפיק התקדמות אידיאלי עבור מי שרוצה שכר טוב וביטחון תעסוקתי, אך מה שמציק בנתוני השכר היא העובדה שהתנאים של סגל ההוראה הבכיר שונים לחלוטין מהמתרחש למטה. אמנם עוזרי הוראה מתחילים מקבלים כבר מעט יותר משכר המינימום שבו הורגלו, אך בשכר של 4,633 שקל לחודש, לאחר תוספת שחיקה, אין ממש סיבה להתפאר.
הסגל הזוטר ממשיך לסבול מחוסר יציבות תעסוקתית, כשהשיטה היא העסקה במתכונת קבלנית למשך הסמסטרים בלבד, גם אם הם מלמדים שנים רבות. המרצים הזוטרים סובלים גם מאפליה עמוקה בהפרשות לפנסיה, למרות שההסכם שנחתם ב-2008 אמור היה להצמיד את התנאים שלהם לתנאי הסגל הבכיר.
איך מתקדמים
כדי להגיע לארץ המובטחת של משרה בסגל הבכיר חייבים להיות לפחות בגיל 32, אם כי הגיל השכיח הוא 38. לאחר שאותו מרצה סיים פוסט-דוקטורט, ועבר את מסלול המכשולים האקדמי תוך התמסרות מלאה לעולם המחקר, הוא יכול לקוות לקבל, לאחר שבע שנים, משרה קבועה ודירוג של "מרצה בכיר". למי שהתמיד עוד כעשור, ולא זנח את המחקר, מחכה דרגה של פרופסור חבר, אם יש תקן לאחד כזה בפקולטה הרלבנטית. היחס בין מועמדים למספר התקנים משתנה מתחום לתחום, אך גם בחוגים הפחות מבוקשים ההתמודדות לא קלה. המדרגה הבאה, פרופסור מן המניין, היא עניין של עוד שמונה עד 10 שנים.
מה השתנה
השוק החופשי בעולם האקדמי בא לידי ביטוי במכללות, שיכולות להציע למרצים מבוקשים שכר טוב יותר ותנאים שהאוניברסיטאות יתקשו להתחרות בהם. במכללות, יכולת ההשתכרות תלויה בעיקר בתחום של המרצה. שלא במפתיע, המרצים המבוקשים במכללות עוסקים במנהל עסקים, במשפטים, או בכלכלה. לצערם של המרצים במדעי הרוח, במכללות ממש לא מחכים להם.
