התפטרות לא חוקית

צמד ההחלטות של בית הדין הארצי לעבודה בעניין התפטרות הרופאים המתמחים עורר לא מעט תרעומת בקרב הרופאים. נטען כי ההחלטה פוגעת בזכות יסוד של הרופאים להתפטר וכופה עליהם לעבוד נגד רצונם. לעניות דעתי, עמדה זו שגויה, והחלטת בית הדין לעבודה מוצדקת.

חשוב להדגיש: גם כיום, לאחר החלטת בית הדין, רשאי כל רופא החפץ בכך להודיע על התפטרותו. כמו כל עובד אחר, רשאי כל רופא להודיע למעביד שלו כי הוא החליט להתפטר, וכי הוא יהיה מוכן לחזור בו מן ההתפטרות (אך אז יוכל לחזור לעבודה רק בהסכמת המעביד) אם יוחלט על תוספת שכר שתהיה לשביעות-רצונו.

מותר ואסור

מהו, אם כן, הפגם שבגינו נשלל תוקפן של ההתפטרויות עד כה? התשובה לכך היא שאסור להתפטר כחלק ממאבק קיבוצי. משא-ומתן קיבוצי הוא בעל יתרונות רבים לעובדים, שכן הוא מחזק במידה ניכרת את כוח המיקוח של העובדים.

ואולם יש אמצעים שבהם רשאי לנקוט עובד המנהל משא-ומתן אישי, אך קבוצה מאורגנת של עובדים אינה רשאית לנקוט. אחד מאלה הוא ההתפטרות. כאמור, עובד אינדיבידואלי רשאי לאיים שאם לא ישופרו תנאי העסקתו הוא יתפטר, והוא רשאי כמובן לממש את האיום.

לעומת זאת, ארגון יציג של עובדים רשאי לקרוא לחבריו לשבות - אך אינו רשאי לקרוא להם להתפטר מן העבודה. מכוח הדין מוטלות מגבלות שונות על שביתות - בין השאר באילו נסיבות מותר לשבות ומתי האינטרס הציבורי מחייב להימנע מהשבתה - ואין לאפשר לקבוצת עובדים מאורגנת לעקוף את המגבלות הללו באמצעות התפטרות קולקטיבית.

התפטרות אמנם אינה זהה לשביתה, שהרי למעביד יש זכות שלא לאפשר למתפטרים לחזור לעבודה; אך לפחות בנסיבות הנוכחיות, הסיכון לאיבוד מקום העבודה אינו נראה משמעותי, וההבדל בין התפטרות לשביתה זניח.

לפי קביעת בית הדין, נציגים של הארגון שהקימו הרופאים המתמחים קראו לחברי הארגון להתפטר אם לא יתקבלו דרישות הארגון במשא-ומתן, וציינו כי התפטרות המונית היא צעד שיחזק את עמדת הארגון במשא-ומתן. זהו ניסיון מובהק להשתמש בהתפטרות כאמצעי העוקף את האיסור לשבות.

על נציגי הארגון של הרופאים המתמחים להודיע לכל הרופאים באופן ברור: איננו רשאים להציע לכם האם להתפטר או לא להתפטר. ההתפטרות חוקית רק אם היא צעד אישי של כל אחד מכם, שאין לו שום קשר לארגון.

על כל אחד מהרופאים המתמחים להחליט האם להערכתו יש סיכוי להצלחת המשא-ומתן, ומוטב לו להמתין לתוצאותיו, או שאין סיכוי כזה ומוטב להתפטר כעת. הארגון צריך לעסוק רק בניהול המשא-ומתן, ולהימנע כליל מלהתייחס לנושא ההתפטרות או מלייצג את הרופאים המתפטרים בהליכים משפטיים בעניין תוקף ההתפטרות. בתנאים אלה, התפטרות אישית של רופאים תהיה תקפה, ולא יועילו טענות באשר להשלכות הקשות של התפטרות שכזו על תפקוד בתי-החולים.

ניתן להעלות טענות משפטיות שונות ביחס להכרעת בית הדין, למשל בגין ההימנעות מבירור פרטני של נסיבות ההתפטרות של כל אחד מהרופאים, שהרי ייתכן שיש מבין המתפטרים שעשו כן ללא קשר לקריאת הארגון ולמאבק הארגוני.

משחק כפול

ואולם כל המחלוקת המשפטית הזו היא בעיני עניין צדדי, שיש להצטער שהפך לעיקר. השאלה החשובה היא כיצד להבטיח ייצוג נאות של האינטרסים של הרופאים המתמחים במשא-ומתן.

המדינה נקטה עד כה "משחק כפול". מצד אחד, היא מסרבת להכיר בארגון שהקימו הרופאים המתמחים כארגון יציג שעמו יש לקיים משא-ומתן קיבוצי נפרד; אך מצד שני, נציגי המדינה מקיימים זה כמה שבועות משא-ומתן כזה בדיוק.

המאבק הנחוש של חלק כה גדול מקרב הרופאים המתמחים והייחוד שבתנאי העסקתם צריכים לגרום למדינה להסכים לשינוי בדיעבד של ההסכם הקיבוצי, כך שיחול על הרופאים המומחים בלבד, ולפתוח במשא-ומתן קיבוצי רשמי עם הארגון הנפרד של הרופאים המתמחים.

הרופאים המתמחים אינם יכולים לצפות לכך שיכפו על נציגי המדינה את תנאיהם בדרך כוחנית ותוך שימוש בהתפטרות קולקטיבית; בה בעת, המדינה אינה יכולה להניח שניתן יהיה לכפות על הרופאים המתמחים את תנאי ההסכם שהם מתנגדים לו באופן כה נחרץ.

אם חלק ניכר מהעובדים מתנגד להסכם, יש להכיר בכך שגם אם הוא אושר כדין מבחינה פורמלית - הרי שמבחינת יחסי העבודה אין הסכם. יש לאפשר לרופאים המתמחים לנהל מאבק ארגוני, תוך הכרה בזכותם לשבות, ולחזור לכללי המשחק המקובלים ביחסי עבודה.

הכותב הוא דיקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.