48 שנה אחרי בן-גוריון

על הפוטנציאל של 60% משטחה של מדינת ישראל, שמתגוררים בו 10% מהאוכלוסייתה

מאות האלפים שכבשו את הרחובות, מקריית-שמונה ועד באר-שבע, בקריאה לצדק חברתי, חזרו לבתיהם אך לא נעלמו. העוצמה שבמראה ישראלים רגילים המפגינים בדרישה לחיים טובים יותר, הותירה סימן שלא יימחה במהרה.

המאבק להפיכת הסמל למציאות עבר כעת אל הממשלה והכנסת, בדרישה לשינויים בתקציב המדינה ועיצוב מדיניות פיסקלית המבטאת אחריות חברתית. עליות המחירים פגעו בכוח הקנייה של אזרחים רבים, אך הם אינם מבקשים קצבאות או סיוע ממשלתי, הם מבקשים שינוי שיאפשר להם לעבוד ולהשתכר שכר הוגן ולפרנס את משפחותיהם.

חברי סגל מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ניצבו לצד מארגני המחאה וסייעו בידם בעצה מקצועית, במסגרת ועדת המומחים שהוקמה על-ידי המארגנים. פרופ' יוסי יונה ופרופ' אביה ספיבק הביאו עמם עשרות שנים של ניסיון כפעילים חברתיים, כמחנכים וככלכלנים. אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב והעומדים בראשה, תמכו בקול רם וצלול בהתאחדות הסטודנטים הארצית, שמילאה תפקיד מרכזי בקריאה לצדק חברתי. היה זה אך טבעי לסטודנטים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, להיענות לקריאת חבריהם בהתאחדות הארצית, שכן הם עצמם מעורבים בפעילות חברתית וקהילתית מדי יום ביומו.

היום, יום בן-גוריון, כדאי לשוב ולהתבונן ברעיונותיו של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, איש חזון מהגדולים שקמו לנו, דוד בן-גוריון. בעת שאנו מציינים 38 שנה לפטירתו, חזונו בדבר חברה צודקת ופיתוח בר-קיימא של הנגב, מעולם לא היה רלוונטי יותר.

דרוש יותר מחזון

כפי שהצהיר בן-גוריון ב-1955: "רק על-ידי מאמץ משותף של המדינה בתכנון ובביצוע, של אנשים המוכנים למאמץ התנדבותי אדיר, של נוער בעל רוח איתנה של גבורה ויצירתיות, ושל מדענים המשוחררים מכבלי החשיבה הקונבנציונלית ומסוגלים לחקור לעומק את הבעיות המיוחדות של ארצנו, נוכל להצליח במשימה האדירה של פיתוח דרומה של הארץ".

ויש מה ללמוד מהדוגמה האישית של בן-גוריון. הוא חי בשדה-בוקר. לא בבית מפואר אלא בצריף צנוע, מלא באוצרות היקרים ללבו - ספריו הרבים, המכתבים והמזכרות שקיבל מרעיו מרחבי העולם. כמי שעקב מקרוב גם אחר הסטטיסטיקה ואחר הפרטים הקטנים והמייגעים של הממשל, רגליו של בן-גוריון היו נטועות היטב באדמה, בעוד מבטו שאף אל מעבר לאופק. הוא הבין כי עתידה של ישראל טמון במרחביו עוצרי-הנשימה של הנגב. אך, כפי שבן-גוריון עצמו למד להבין, דרוש יותר מחזון שאפתני כדי לחולל שינוי חברתי כולל.

בשנים הקרובות יש סיכוי של ממש להפוך חזון למציאות בדרומה של מדינת ישראל. הנגב צופן בחובו פוטנציאל נרחב ובלתי ממומש. האזור, המהווה 60% משטחה של מדינת ישראל, אך מאוכלס ב-10% בלבד מאוכלוסייתה, בשל היום לפיתוח בר-קיימא. בעוד מרכז הארץ הולך ונעשה צפוף, משב אוויר רענן עולה מן המדבר.

מחוץ לשערי האוניברסיטה, מכינים כעת בולדוזרים את האדמה לבניית פארק לטכנולוגיה עילית. לכשיושלם הפארק, יוקמו בו מבנים מתקדמים עבור חברות היי-טק וביו-טק, שהאוניברסיטה תשמש עבורן מאגר בלתי-נדלה של כוח אדם איכותי ויצירתי. חברות בין-לאומיות של טכנולוגיה עילית וטלקומוניקציה, כגון דויטשה טלקום ו-EMC, כבר הבטיחו לעצמן את הבניין הראשון.

מתוך הכרה בפוטנציאל הטמון בנגב, יועברו לכאן בשנים הקרובות רבים מבסיסי צה"ל. בסיסי אימונים, תקשוב ומודיעין, יעברו דרומה ויביאו עמם אלפי חיילים וקצינים. וכמובן, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב הייתה ותמשיך להיות מוקד של מצוינות אקדמית ומעורבות ענפה בקהילה, כמו ב-41 השנה האחרונות.

אין די בהכרזה על הגליל והנגב כעומדים בראש סדר העדיפויות של מדיניות הפיתוח הממשלתית. הגיע העת לפרוט את ההבטחות למעשים: לחתוך את הביורוקרטיה, להעניק אישורי בנייה, ולקשר את הנגב למרכז הארץ בעזרת תחבורה ציבורית סדירה, מהירה ותכופה.

בן-גוריון קיווה לתת דוגמה אישית, כשעזב את ביתו בתל-אביב ועבר להתגורר בפריפריה, אך רק מעטים הלכו אחריו. 48 שנה לאחר מכן, הגיע הזמן שהמדינה תתגייס למשימה, תעמיד את הפוליטיקה לשירות האידיאולוגיה ותפתח את אחד האזורים היפים והבלתי-מנוצלים ביותר של ארצנו.

הכותבת היא נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב