מי הרשה להם לעשות ילדים?

כמה פעמים התבוננתם באם או אב בגינה הציבורית, ניענתם בראשכם ואמרתם לעצמכם: "מי נותן לאנשים כאלה לגדל ילדים?".

אנשים רבים סוברים כי יש רק דרך אחת נכונה לגדל ילדים, והיא, כמובן, הדרך שלהם. כך, למשל, על-פי סקר שפורסם השבוע, למעלה מ50%- מהציבור סבורים כי יש להוקיע את תופעת "נשות השאלים" ולנסות למנוע אותה באמצעות התערבות המדינה, ויש להניח כי אחוז זה אף היה גדל אם השאלה הייתה מכוונת לסוגיית "ילדות השאלים" וזכותן של אימותיהן לחנכן להתלבש כך.

גם השופט הוא רק אדם, ובבית המשפט לענייני משפחה השופטים בודאי רואים לא מעט הורים שדרך חייהם אינה נראית להם. במדינה דמוקרטית, על הרשויות ובתי המשפט להקפיד לשמור על חופש ההורה לחנך את ילדיו ולגדלם בהתאם להשקפותיו, אך בה בעת אין לשכוח שתפקידו של השופט הוא לדאוג לטובת הילד ולהגן על שלמותו הפיזית והנפשית. מטבע הדברים גבול זה לא תמיד ברור, והדילמה קשה במיוחד כשההורים של הילד עצמו חלוקים בינהם בשאלה מהי טובתו של הילד.

גבולות גזרת המדינה

אז מתי המדינה צריכה להתערב בסוגיות הנוגעות לגידול הילדים, והיכן עובר הגבול? עם כל הכבוד לחופש הסמכות ההורית, גם במדינה דמוקרטית הרשויות ובתי המשפט נדרשים להגביל את פעולותיו של ההורה והחלטותיו במצבים שבהם הן מעמידות את הקטין בסכנה.

לכאורה ההכרעה צריכה היתה להיות פשוטה למדי, באשר קיימים חוקים שמטרתם להגן על הקטין, אך מהדוח החדש של מבקר המדינה שפורסם השבוע (ב') עולה כי המצב בפועל שונה, והרשויות נוטות להמנע מהתערבות גם כשהחוק דורש זאת במפורש.

על-פי דוח מבקר המדינה, ניכרת נטייה של הרשויות לסגור תיקים של התרשלות הורים בהשגחה על ילדיהם ללא הגשת כתבי אישום, בשל חוסר עניין לציבור. על-פי החוק במדינת ישראל, הותרת ילד מתחת לגיל 6 ללא השגחה היא עבירה פלילית, אך את מספר ההורים שהורשעו בשל כך ניתן למנות עם האצבעות.

באופן חריג השבוע דווקא הורשע אב אשר ביקש להעניש את גרושתו על יחסה אליו, ומשום כך החזיר את בנותיהם בנות החמש וחצי ושנתיים וחצי לבית האם בזמן שלא הייתה בבית, ובתוך כך הותיר את הבנות לבדן ללא השגחה. השופט אמנם הרשיע את האב, אך על אף שהאב הפקיר את הבנות לבדן במכוון וביודעין, העונש שניתן לו היה סמלי - 6 חודשי מאסר על-תנאי וקנס של 2,500 שקל.

דוגמה נוספת למקרה שבו נמנע בית המשפט לענייני משפחה מהתערבות בפעולתו של הורה ארעה השנה, כאשר אם תבעה את בעלה לשעבר לפיצוי בגין פגיעה בפרטיות, לאחר שהעלה תמונות של ילדיהם המשותפים לבלוג שהוא מפרסם באינטרנט.

בישראל קיים איסור על פרסום תמונות קטינים ללא קבלת אישור מפורש מאפוטרופוסיהם, כלומר הוריהם, והאב לא קיבל את הסכמת האם שהתנגדה לפרסום.

בית המשפט דחה את תביעת האם, תוך שהוא קבע כי קבלת הסכמת ההורה השני דרושה לקבלת החלטות עקרוניות ומהותיות בחיי הילדים, ואילו העלאת תמונותיהם לאינטרנט היא בגדר החופש והסמכות ההורית של האב, שבית המשפט אינו מוצא לנכון להתערב בו.

בתוך כך, בית המשפט התעלם מהעובדה שהימנעותו מפגיעה בחופש של האב להחליט על העלאת תמונות ילדיו לבלוג באינטרנט הפתוח לכל, באה על חשבון הפגיעה בהשקפתה של האם הרואה בכך סכנה, ואילו נקודת המבט של האם היא הנתמכת בחוקי מדינת ישראל.

הצמדות לקו הגבול שהתווה המחוקק, קרי המנעות מהתערבות כאשר פעולת ההורים אינה מעמידה את הילד בסכנת חיים, ומאידך התערבות אקטיבית כאשר הפעולה מהווה עבירה על החוק, תגביר את האובייקטיביות של בתי המשפט ותסייע למדיניות משפטית עיקבית יותר.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".