דווקא יש משהו חביב בטרור סייברי

את הפצת הלחץ והפחד עושה כבר התקשורת הישראלית. בזה היא טובה, ממש מצוינת

משעות הלילה התגלגלה לה היסטריית כרטיסי האשראי הפרוצים. זה התחיל במספר דמיוני של 400 אלף אנשים שכרטיסיהם נפרצו, והסתיים בקול ענות חלושה במספר של 15 אלף כרטיסים שנעשה בהם שימוש לרעה.

בכל הדרמה לא היה רגע שבו השתמע באופן כלשהו שמישהו יינזק מהעניין. ב-7 בבוקר, כיאה לזמן מלחמה, ניצבו מנכ"לי חברות האשראי, בזה אחר זה, באולפני הרדיו והטלוויזיה והודיעו שהכל בשליטה, שכל מי שנפגע יפוצה, ובכלל - הר הבית עוד בידנו. בנק ישראל הודיע כי האחריות כולה על חברות האשראי.

הסטטוסים בפייסבוק עסקו אך ורק בזה, רשימות כרטיסים פרוצים החליפו ידיים כאילו היו סחורה לוהטת בשוק השחור, ונכון לבוקר ש"האח הגדול" לא שודר בלילה שלפניו, זו היתה שיחת פינת הקפה והדיבור בסטטוסים ובטוקבקים.

8 שעות אחרי, הטורנדו חלף. נזק גדול לא נרשם - אבל האקרים מרוצים דווקא יש, מאוד ובשפע. בין אם מדובר במשובת נעורים או בטרור סייברי מתוזמר בהנחיית ממשלות - מי שיזם את המהלך, יכול היה לשבת בלשכתו או בכורסתו בבית, לחכך ידיים וליהנות מכל רגע. הוא הצליח להכניס מדינה שלמה לחרדה, מבלי שאפילו הפר את כללי בית המשפט הבינלאומי בהאג.

יש משהו נחמד בטרור סייברי: אין בו נפגעים בגוף, והחוק כל-כך עמום בעניין, שאין סכנה לתביעה שתישא בסופו של דבר עונש. הנזק התדמיתי הוא השחקן העיקרי, ואת הספאם האמיתי, ההפצה של הלחץ והפחד, עושה כבר התקשורת הישראלית על הצד הטוב ביותר.

המילה אבטחה, גם אם נאמרה בהקשר של מידע הפעם, חזרה כל-כך הרבה פעמים הבוקר, הפחד והפאניקה שנסקו בקרב מחזיקי כרטיסי האשראי עשו את מתקפת ההאקרים הזו אפקטיבית במיוחד, למרות שלא נגרם נזק ממשי.

שוב, בפעם המי יודע כמה, הוכח שמה שאנחנו לא יודעים לא פוגע בנו. כך היה עם כתבתו של דני קושמרו על אלפי המסתננים מאפריקה וכתבתו של שי גל על הדרת נשים במרחבים חרדיים - הכול היה שם קודם, אבל הליבוי התקשורתי הפך את התופעות לאסון לאומי רב-נפגעים.