קניון ויצמן סיטי: המדינה שילמה לעיריית ת"א - ושכחה לגבות

אחד הסיפורים המרגיזים והמטרידים ביותר העוסקים בזלזול המתמשך של המדינה בשמירת הנכסים וההון של הציבור - נוגע למרכז ויצמן. מדובר ב"קניון ויצמן סיטי", המתחם הצפוני המשגשג הצמוד לבית החולים העירוני איכילוב בתל אביב.

זה התחיל בינואר 1981. באותה שנה כיהן שלמה (צ'יץ') להט כראש העירייה המצויה בגירעון תקציבי מתמשך וענק, לאחר שנות בזבוזים והוצאות ראווה. אחרי קיצוץ מתוקשר במיוחד בארוחות לקשישים ובמועדוני ילדים בסיכון, פנתה העירייה לסיוע מהממשלה. לאחר דין ודברים מתמשך, נקבעה מסגרת להסדר הבראה. המדינה, משרד האוצר ומשרד הפנים העבירו לעירייה מענק והלוואה בסך כמה עשרות מיליוני שקלים, והעירייה מסרה בתמורה התחייבות חתומה להעביר לבעלות המדינה 17 נכסים כנגד המענק הכספי שניתן לה. מתברר שהמדינה הזרימה את כל הכסף ואז שכחה מהסיפור: העברת הנכסים לא בוצעה ורישום העברת הבעלות לא התבצע, לא במינהל מקרקעי ישראל, לא בעירייה, לא באוצר ולא במשרד הפנים.

עברו שנים, ועיריית תל אביב, בלחץ מסיבי של מנהל המרכז הרפואי סוראסקי (איכילוב), ד"ר גבי ברבש, אישרה, בהדרגה, מתחם אחר מתחם, פרויקט בנוי צמוד לבית החולים. לאחר שנים של דיבורים, התנגדויות, הבטחה להגדלת מיטות ונוחות לחולים, הקים היזם המנוח משה אביב, מחברת אוסף, פרויקט של 12 דונם המשלב שני מגדלים רבי קומות - "מגדלי מרכז ויצמן" - ועוד בניין נמוך יותר, שיועדו למשרדים, בעיקר עבור עורכי דין שנהנים מהקרבה לבית המשפט, רופאים שהקימו מרפאות פרטיות, דיור מוגן (ככל הנראה מהיקרים בישראל) חניון תת קרקעי ל-3,000 מכוניות, לשימוש עובדי בית החולים ומבקרים, ומרכז מסחרי ובו קניון עם חנויות, בידור, שירותים והסעדה.

רק שכל אותן שנות ויכוחים, ערעורים בבתי משפט, מיקוחים ובנייה, לא נשמע ציוץ מצד המדינה. לקראת שנת 2000, כשהבנייה בשיאה, הגיע לחשב הכללי דאז ניר גלעד מידע שלפיו המתחם הזה הוא אחד מאותם 17 נכסים שהועברו למדינה תמורת מענקים והלוואות בתנאים מועדפים. התברר שהמדינה, המינהל, משרד האוצר ומשרד הפנים כלל לא רשמו את הנכסים אצלם. עיריית תל אביב לא עקבה אחריהם וככל הנראה כלל לא טרחה לבצע את ההעברה.

בהזדמנות חגיגית זו בדקו גם מה קרה ליתרת הנכסים בתל אביב שהיו אמורים לעבור למדינה, והתברר שמעל 20 שנה אחרי העברת כספי המדינה לתל אביב, הועברו ונרשמו רק 6 מתוך ה-17. משרד החשב הכללי דאז פנה לעיריית תל אביב, שלא ששה לשתף פעולה. מכתבים באו ויצאו, אבל מסמכים לא הגיעו והממונה מטעם המדינה, גבי שוחט, מנהל חטיבת נכסים, רכש ולוגיסטיקה באוצר, לא הצליח לאסוף מידע.

ההזדמנות שלה המתין הגיעה כמה שנים לאחר מכן, כאשר עיריית תל אביב טענה שהמדינה שוכרת מהעירייה מתחם למוסד פסיכיאטרי ממשלתי, אבל אינה משלמת עבורו תשלומים חודשיים וכבר נצבר חוב בהיקף גדול. ב-2005 פנתה עיריית תל אביב ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לאכוף את תשלום החוב, ואילו שוחט העלה דרישה מקבילה: לבדוק מה קרה ל-17 הנכסים שהיו אמורים לעבור מהעירייה לבעלות המדינה. משרד המשפטים מינה את מרים רובינשטיין, אז המשנה לפרקליט המדינה לעניינים אזרחיים, לבדוק את העניין. שני הצדדים מסרו עמדתם, ועו"ד רובינשטיין החליטה לתחום את הדיון ל-4 נכסים בלבד, שהוגדרו דחופים: בית חולים שלווה, מתחם צפון איכילוב-ויצמן, בית הדין לעניינים מקומיים ואולם נחמני. ההחלטה חייבה את שני הצדדים, ונקבע אז שהדיון בגורל יתרת הנכסים, 7 במספר, יתקיים "בהמשך".

הפרשה נחשפה, הסקר הואץ

הדיון בעניין קרקעות איכילוב היה סוער ועמוס אינטרסים כספיים. העירייה ובית החולים טענו כי החלק הצפוני של המתחם, שעליו יושב היום מרכז ויצמן, לא נכלל בנכסים שהיו צריכים לעבור למדינה, שכן ב-1981, עת נעשה ההסכם של המדינה מול העירייה, לא היה מתחם זה חלק מבית החולים. כך קרה שעו"ד רובישטיין פסקה שהמקטע שנמצא בדרום-מזרח לבית החולים צריך לעבור למדינה, בעוד הצפוני, הגדול ועמוס ההכנסות, לא יעבור. רובינשטיין סיימה את עבודתה במשרד המשפטים לפני כשלוש שנים. עד היום לא מינה היועץ המשפטי לממשלה מי שיבדוק מה דין הנכסים האחרים שהיו אמורים לעבור מהעירייה למדינה. גם לא ברור אם האוצר פנה וביקש מהיועץ למנות מי שיקבל את ההחלטות.

מרגע שנחשפה פרשת קרקעות איכילוב והתחברה לסיפורים בולטים שהוכיחו, שוב, כי המדינה, באמצעות המינהל, מזניחה את נכסיה, האיץ האוצר את סקר הנדל"ן. ההצהרה הרשמית על תחילת הסקר הייתה ב-1998, אולם בפועל החל רק לאחר שנים, וטרם הסתיים. הקשיים ה"קלים" החלו בהיעדר כלי טכנולוגי שיכול היה לתמוך ברישום ובמעקב אחר הנכסים, שאינו קיים גם במינהל, עד שהוקמה מערכת מידע מרכזית - "מרכבה". בהמשך נשכרו שירותים של גופים חיצוניים, שמאים, מודדים, משפטנים וגם חברה חיצונית שתתריע על שינוי או על בקשת שינוי תכנוני שעלול לפגוע בזכויות המדינה. הקשיים הכבדים יותר נגעו לביורוקרטיה ולאינטרסים כבדים של אנשים פרטיים, חברות ותאגידים ממשלתיים ויחידות הממשלה והשירות הציבורי, שמשכו ומושכים את הסקר עד עצם היום הזה. בפועל, 15 שנה אחרי שהחל הסקר, לא קיים עדיין מיפוי של כלל נכסי המדינה.

ההפקרות הגדולה התבררה כבר בתחילת הדרך: משרדי ממשלה, חברות ותאגידים ממשלתיים, כמו גם רשויות מקומיות שממומנות על ידי הציבור, החזיקו בכמות עצומה של דירות. אלה, בדרך כלל דירות מרווחות, בשכונות יקרות, יועדו לשימוש אישי של מנהלים, פקידים או מקורבים בעלי קשר למוקדי כוח. התירוץ הממלכתי-ממשלתי לרכישות הללו היה: הפקיד מתגורר רחוק, חשוב מאוד שיישאר בעבודה מהשכם בבוקר ועד אמצע הלילה. התברר כי ברוב הדירות המשיכו מנהלים, פקידים, שוטרים, רפתנים ואחרים להתגורר גם שנים אחרי שפרשו לגמלאות או סיימו את עבודתם בשירות המדינה. הם לא פינו ואף אחד לא טרח לחייב אותם לפנות. אפשר כי בפועל לא היה רישום נכסים, ואם היה התעלמו ממנו. התברר גם כי שנים אחרי שאותם מנהלים- פקידים-מקורבים הלכו לעולמם בגיל מופלג, המשיכו משפחותיהם להתגורר בנכס המדינה וסירבו להתפנות. ברשות העתיקות, למשל, התגלו שתי וילות לשימוש פרטי שאין בו כל קשר לעתיקות; בחברה הממשלתית למדליות למשל נמצאו שתי חנויות בתל אביב ובירושלים, שהוקצו לחברה בעבר הרחוק לצורך מכירת מדליות. לימים התייבשה החברה, החנויות הושכרו לעסקים פרטיים והכסף זרם לקופת החברה לשימוש מנהליה. בשנים האחרונות, תו ך כדי הסקר, שוחררו ונמכרו מאות רבות של דירות מגורים. גם נכסים כמו מתחם שנלר והמכון הגיאולוגי בירושלים שוחררו לטובת מגורים. מאחר שהנכסים הללו רשומים במינהל הדיור באוצר, הרי ההחלטה היא שאם המינהל לא ישווק את הקרקע - האוצר יעשה את זה.