אבא יש רק שניים

החידוש הזה ב"אמא ואבאז" מגיע מהר מאוד לפורמט הסיטקומי הישן

אבא יש רק שניים "אמא ואבאז", ה', 22:30, הוט 3

כמעט במקביל לסדרה קומית דומה שהושקה לפני כשבוע ב'יס קומדי', עולה יצירה מקומית חדשה, שבמרכזה משפחה חדשה: משפחה עם שני אבות הומוסקסואלים ואמא אחת. כתושב מרכז תל אביב, יוצא לי להיתקל פה ושם במשפחות שבהן יש שתי אמהות או שני אבות. אלא שאני, מודה, עדיין לא פיצחתי כראוי את המודל לתפקוד מוצלח של משפחה "קלאסית", עוד לפני שאתיימר להיכנס לקרביה של המשפחה החדשה הזאת.

יכול להיות שעבור רוב הצופים עצם הפורמט המשפחתי החדש הוא מוזר ומעניין. עם זאת, קשה להתנער מהרושם שהחידוש הזה ב"אמא ואבאז" מגיע מהר מאוד לפורמט הסיטקומי הישן. לא בטוח שזה רע: הלבטים של סמי (יהודה לוי) וארז (יפתח קליין) בקשר לגידול בנם, הלל, מזכירים מאוד את הוריה ההומואים של לילי מ"משפחה מודרנית". אבל יותר מכך, הם משקפים את חששותיהם של מרבית ההורים החדשים, גם במשפחות סטרייטיות (עדיין יש כאלה, אפילו במרכז תל אביב) בקשר לתפקיד ההורה, ובעיקר בקשר לתפקיד האב.

אישית אני לא אוהב את הגברים המתלבטים הללו, בלי קשר לנטייתם המינית: הגיע הזמן שנקבל את האבהות בצורה טבעית, כדרכן של אמהות. אם לחזור לסדרה, הרי שמה שמקיים אותה, אחרי שמתרגלים למבנה המשפחתי, הוא המשחק הטוב של כוכביה (הצלע השלישית שמצטרפת ללוי ולקליין היא מיה דגן המוצלחת בתפקיד האם, טליה, סגן אלוף בצה"ל) והכתיבה הקולחת של אבנר ברנהיימר ("יוסי וג'אגר") שהופכים את "אמא ואבאז" לסדרה קומית נעימה.

יו, גרנט!

"ארבע חתונות ולוויה אחת", ו', 22:00, MGM

יותר מהתדהמה לנוכח העובדה שהסרט הזה הוא כבר בן 22 (כלומר, ליו גרנט ולאנדי מקדואל היה יכול להיות כבר ילד באוניברסיטה), מדהים הגילוי שהוא עדיין שנון ומשעשע. מעשה ברווק מבולבל (יו גרנט) שבחוסר בטחונו ביחסיו עם נשים, על אף מראהו המצודד, נוטה לשוב אל האקס-המיתולוגית שלו, בחורה נוירוטית (בין היתר בגללו) שמכונה על ידי חבריו "פרצוף-ברווז".

מעבר לכך יש לו כמה חברים קרובים, שמתפקדים כמעין משפחה מורחבת, אחד מהם הוא באמת אחיו החרש-אילם, אחת מאוהבת בגרנט בסתר ושניים מהם חיים בארון, ויוצאים ממנו רק אחרי שאחד מהם נפטר במפתיע (כלומר - הוא נכנס לארון ויוצא ממנו בו-זמנית...).

גם כשעלילת הסרט ידועה מראש הוא מהנה למדי: ההומור והשנינות שבו עדיין לא התיישנו, והרומן בין גרנט ומקדואל (בתפקיד אמריקנית שנישאת לאציל סקוטי) מצליח לגרום לי לייחל, בכל פעם מחדש, לסופו הטוב.

אגב זוגיות ורומנים, כשהוא נישא על גלי התהילה של הסרט הזה, ובעודו בן זוגה לחיים של אליזבת הארלי המצודדת (השניים היו אז הזוג המלכותי של עולם הבידור באנגליה), נתפס גרנט בעת קיום יחסי מין עם זונה טרנסקסואלית בלוס אנג'לס, ללמדנו שזוגיות היא כמעט אף פעם לא מה שהיא נראית מבחוץ.

שוב הוא כאן

"יוני רכטר, אדם בחדרו", שבת, 21:30, ערוץ 8

בכיתה י' קיבלתי במתנה תקליט של יוני רכטר. היום כאשר אפילו הסי.די (זוכרים שקראנו לו פעם "קומפקט דיסק"?) הולך ונעלם מחיינו, לך תסביר לילדים שלי מה הוא בכלל תקליט. אני זוכר את עצמי מרים באצבע רועדת את המחט של הפטפון, רק כדי לשמוע שוב ושוב את "שוב היא כאן", שהוא בעיניי עד היום אחד משירי האהבה היפים שנכתבו אי פעם בעברית.

מאז, יוני רכטר ואני שומרים על קשר מצוין, אם כי חד-צדדי משהו: אני פונה אליו בכל פעם שרע לי, במיוחד כשהלחנים הנפלאים שלו עוטפים את המילים של עלי מוהר המנוח. הוא מצידו מגיב בנימוס אירופי מרוחק - כנראה לא רוצה לעשות ביג-דיל מהידידות רבת השנים הזאת.

הסרט של ענת זלצר אודותיו פותח את העונה השנייה של הסדרה "גיבורי תרבות". במהלך הצפייה התברר לי שאני לא היחיד: רכטר הוא פס הקול של התבגרותם הרגשית של לא מעט אנשים בני דורי. הוא מסוג המקצוענים מעוררי הקנאה, שיודעים לעבוד קשה, עד שהתוצאה הסופית נשמעת כאילו באה להם בקלות. הלחנים שלו מורכבים כל-כך, עד שהם נשמעים כאילו הולחנו בחמש דקות של מקלחת טובה. אז נכון, אני משוחד, אבל אני בטוח שלא מעט צופים יתרגשו כמוני מהדיוקן האינטימי של היוצר האדיר הזה.

ובקשר לתקליט ההוא: אני לא יודע אם הצלחתי להסביר לילדיי תקליט מהו, מה שהם כן יודעים הוא, שלאישה שהביאה לי אותו ליום ההולדת ההוא בכיתה י', הם קוראים עכשיו "אמא".