הסרט הרע של הטלוויזיה

חייבים להוריד מהטלוויזיה בישראל את עול ההשקעה בקולנוע

ערוץ 10 עומד לסיים את השנה בהפסד של 50 מיליון שקל. לא צריך להיות חבר כנסת בוועדת הכלכלה כדי לראות לאיזו מצוקה הוא והזכייניות האחרות בטלוויזיה המסחרית בישראל הידרדרו. ערוץ 2 צפוי לסיים את 2012 בהפסד כפול.

ועדיין, התעשייה החבוטה הזו, שראשיה כרעו ברך והרכינו ראש בפני משרד ראש הממשלה שהציל אותה, מהווה קופת מזומנים בעבור תעשייה אחרת לגמרי - תעשיית הקולנוע הישראלית.

חוק הרשות השנייה קובע כי כל ערוץ טלוויזיה חייב להשקיע 8 מיליון שקל בשנה בסרטי קולנוע. החוק הזה נחקק לפני כ-20 שנה, כשחשבו שהטלוויזיה המסחרית הולכת להיות בוננזה מסחררת, ומישהו מצא פה דרך לתמוך בקולנוע הישראלי המדשדש. לעזור לקולנוע זה חשוב, ואכן, מאז הסרטים הישראליים הפכו להיות מקור לגאווה בינלאומית.

כשהגיע לעולם ערוץ 10, מצבה של תעשיית הקולנוע הישראלית עוד הוטב. ההשקעה מכיוון המסך הקטן הוכפלה. אלא שבדיוק אז עוגת הפרסום התכווצה, וזכייניות הטלוויזיה הלכו ושקעו.

השנה השקיע ערוץ 10, כן אותו ערוץ 10 מ"חוק להצלת ערוץ 10", "החשכת מסך" ו"500 מכתבי פיטורים", 10.7 מיליון שקל ב-16 סרטי קולנוע. בכך הוא השקיע את מחויבויותיו לשנה זו (שכיום כבר עומדות על 4 מיליון שקל) ועוד 6.7 מיליון שקל מתוך 20 מיליון שקל שהתחייב להחזיר מהעבר. קשת השקיעה כ-5 מיליון שקל, ורשת השקיעה כ-6 מיליון שקל ב-2012.

לכל אחת מהזכייניות יש גם סרטים זוכי פרסים. ערוץ 10 השקיע ב"הערת שוליים", רשת ב"העולם מצחיק" וב"משגיחים", ובספרייה של קשת יש כמובן את "זוהי סדום", בה מככבים כוכבי "ארץ נהדרת".

"זוהי סדום" הוא אולי הסרט שהחזיר הכי הרבה לזכיינית טלוויזיה. לרוב ההשקעה הזו, בניגוד להשקעה במסך הטלוויזיה, לא תחזיר שקל. על-פי ההערכה, על כל 4 מיליון שקל שמשקיעה זכיינית ערוץ 2, היא תראה מאות אלפי שקלים בודדות. ערוץ 10 לא ראה עד היום אגורה מאף סרט - גם לא מאלה שהיו מועמדים לאוסקר.

קחו דוגמה מדרום קוריאה

אם יש משהו שהתחוור בוועדת הכלכלה ביום חמישי האחרון, הוא שהדרישה מהטלוויזיה בישראל לתמוך כיום בקולנוע בישראל היא מופרכת. זה כמו לעשות תספורת ליצחק תשובה כדי למנוע את התספורת של אילן בן-דב. רק שפה שני הצדדים באמת מאוד עניים.

מדובר בשתי תעשיות (שאגב, במדינה נורמלית אמורות להיות מתחרות ולא מזינות זו את זו) שזקוקות לגב כלכלי, כמעט באותה מידה. שתי התעשיות הללו, יחד עם התיאטראות הגירעוניים, הסופרים הנזקקים והמוזיקאים הנאבקים, מתמודדות עם הקושי העצום של עולם התרבות המקומי. התפיסה כאילו יצרני התרבות שניזונים משוק הפרסום דווקא ישגשגו, הוכחה גם היא כשגויה. לא רק שאינה יכולה לפרנס שתי תעשיות, היא לא יכולה לפרנס אף תעשייה שלמה אחת. במקום הזה בדיוק, אמור להיכנס המגזר העסקי המרוויח בישראל.

במדינות כמו דרום קוריאה וברזיל, ראתה המדינה קשר ישיר בין שוק התוכן הנאבק ובין תעשיית הטכנולוגיה. רווחי הסלולר בברזיל מושקעים בשידור הציבורי וענקיות אלקטרוניקה כמו סמסונג רוממו בעצמן את שוק הטלוויזיה הקוריאני והפכו אותו לאימפריית יצירה עולמית.

חייבים להוריד מהטלוויזיה בישראל את עול ההשקעה בקולנוע. אמנם זו תקופה לא קלה לשוק המקומי בכל האפיקים, אבל אין לחשוש מלחפש במקומות מניבים אחרים. להחליף מיסוי חברות, זרות ומקומיות, בחובות השקעה תרבותיות, ולהעניק הטבות ותמריצים לגופים שיבחרו להקים אולפנים ולפתח תוכן, גם אם הם עוסקים בשבבים ובתרופות.

אם ערוץ טלוויזיה מסכן הצליח לייצר סרט כמו "הערת שוליים" ולהוביל אותו אל השטיח האדום, דמיינו לעצמכם לאיזה הישג היה מגיע סרט שנתמך על-ידי "טבע".