איומי הסרק של טייקוני הגז

לאחרונה מככבים בטלוויזיה תשדירי פרסומת של חברת נובל אנרג'י לחיפושי נפט וגז טבעי, שמבליטים את פלאי הגז הטבעי ומציגים אותו כנכס ירוק, כחול ולבן. קמפיינים כאלה אף פעם לא עולים בעיתוי מקרי. בעוד על המסך הכול פסטורלי וציוני, מאחורי הקלעים מנהלים יזמי הגז מאבק אדיר כדי שהממשלה תאפשר להם לייצא נתח שמן מהגז הישראלי, ולהגדיל במהירות את שורת הרווח שלהם.

יצוא הגז הוא סוגיה גורלית ביותר הנוגעת לעתיד המשק, החברה והסביבה, שנמצאת כרגע על השולחן. מדובר בהכרעה ששווה מאות-מיליארדים ועשויה לעצב את פני התעשייה, התחבורה ומשק האנרגיה של ישראל בעשורים הקרובים. אבל בימים האחרונים צצה שאלה מקדימה לשאלה - האם לייצא גז וכמה: איפה תיפול ההכרעה - בממשלה או בכנסת.

יוזמה שהגה ח"כ דב חנין תפסה תאוצה, ובסוף השבוע הוגש לראש הממשלה בנימין נתניהו מכתב בחתימת כמחצית מחברי-הכנסת, הדורשים שההחלטה בנושא הלאומי הזה תתקבל באמצעות הליך חקיקה מסודר במליאה ולא בדיון חטוף בממשלה. בין התומכים שורה של ח"כים מהקואליציה - מ"יש עתיד", "התנועה" ומ"הבית היהודי". בדומה למקרה של ועדת ששינסקי, החותמים מאמינים שככל שהדיון יהיה מעמיק יותר, כך תגבר המעורבות הציבורית והתקשורתית, העם יאמר את דברו וידרוש לדאוג לאינטרסים שלו לפני שמאפשרים ליזמים לדאוג לעצמם.

לחשש מפני הכרעה בממשלה יש על מה להתבסס: בשבועות האחרונים קברניטי חברות הגז יוצאים ונכנסים בלשכות הבכירים בקצב גובר. מנכ"ל נובל אנרג'י, צ'ארלס דיווידסון, נפגש מספר פעמים עם נתניהו ועם שר האנרגיה סילבן שלום; שלום נפגש גם עם פיטר קולמן, מנכ"ל חברת האנרגיה האוסטרלית "וודסייד", שמעוניינת לייצא חלק ממאגר "לוויתן". הפגישות הללו מלוות באיום מנומס: אם לא תתנו לנו לייצא, נפסיק להשקיע פה ולא נפתח את השדות הבאים בתור.

אולי שכחנו, אבל טיעונים דומים הושמעו גם בימי ועדת ששינסקי הסוערים. היזם יצחק תשובה ואנשי נובל אנרג'י, שניהלו מלחמת חורמה נגד העלאת חלקה של המדינה ברווחי הגז, טענו שהעלאה כזו תבריח מכאן את המשקיעים. ובכן, הוועדה סיימה את עבודתה, הנתח שיקבל הציבור הישראלי הוגדל משמעותית, ושום יזם לא הפיל את אסדת הקידוח ועזב את אגן הים התיכון. למה? כי שום יזם לא עוזב עסק שמניב לו רווחים של מיליארדים.

עכשיו נשמעת שוב אותה המנגינה: "ועדת צמח" המליצה לשריין גז לצורכי המשק ל-25 שנה לכל היותר (תוך הקצאה אפסית לתחבורה), ואת השאר להתיר ליצוא. אחד הנימוקים העיקריים: בלי יצוא, פיתוח שדה לוויתן לא יהיה כדאי והיזמים ינטשו אותנו לאנחות.

אין סיבה שלא ננצל את אוצר הגז

ובכן, הגיע הזמן שננהל את המשק ואת עתידנו על-פי חזון ולא בכפוף לאיומי סרק של תאגידים פרטיים. בשונה ממפעל שבבים, שיכול להתקיים בישראל כמו בכל ארץ אחרת, הגז הטבעי - בדיוק כמו ים המלח - נשאר כאן, והוא לא יילך לשום מקום. אם בעלי הרישיון יוותרו על פיתוח מאגר שמכיל גז בשווי עשרות מיליארדי דולרים, יימצא זכיין אחר שיחפוץ ברישיון הזה; ואם לא - מדינת ישראל יכולה להקים חברה ממשלתית שתבצע את הקידוחים, ואז לא נצטרך להתחלק ברווחים עם גורם זר.

שאלת היצוא צריכה להיגזר מהאופן שבו ישראל רוצה לראות את עצמה בעשורים הקרובים: אין סיבה שלא ננצל את אוצר הגז שנפל בחלקנו כדי לבסס עליו את משקי האנרגיה, התעשייה והתחבורה, ולהפוך אותם לזולים ולנקיים יותר. רק אחרי שיובטחו כמויות הגז הדרושות לשלושת הענפים הללו, ורק אחרי שתובטח העצמאות האנרגטית של ישראל ל-50 השנה הקרובות - עצמאות שבעולם הולך ומסתבך אין לה מחיר - תהיה סיבה להתיר יצוא של כמויות הגז הנותרות.

אחרת מעצמת הגז הישראלית עוד תמצא את עצמה במצב מביך, שבו היא יוצאת לקושש אנרגיה יקרה ומזהמת אחרי שמכרה את כל הגז שהיה ברשותה. זה מה שעשתה ישראל בשנתיים האחרונות (אחרי שהופסקה הזרמת הגז ממצרים), ואין שום סיבה להתגעגע לזה.