הביצה והתרנגולת - זה כנראה הסיפור מאחורי המחסור בכוח אדם מקצועי בתעשייה. לא ברור מה קדם למה: הישראלים שברחו מהמקצוע, או המקצוע שהבריח את הישראלים. התעשיינים שהתראיינו במסגרת הפרויקט שלפניכם מספקים את כל ההסברים והתירוצים לשאלה מדוע חסרים פה כל-כך הרבה רתכים ומסגרים, כרסמים ומפעילי מכונות. אבל לרגע אחד הם לא שואלים את עצמם איפה הם נכשלו ומה הם עשו (או לא עשו) בדרך לנקודה העגומה הזו.
"העלייה הגדולה מרוסיה היא הדבר הכי טוב שקרה למשק הישראלי", סיפר ל"גלובס" יעקב רוזנברג, המנכ"ל והבעלים של חברת RH שעוסקת בייצור שבבים אלקטרוניים. "אבל הם הולכים הביתה. הם עשו את שלהם, ואין עתודה של עובדים חדשים".
איפה בכל זאת העתודה של רוזנברג? במזרח. האם רוזנברג פונה לסין בגלל כוח אדם מיומן או כוח אדם זול? הרי אם מקצוענות היא שמנחה אותו, אפשר לנחש שאת המחוזות בסין היה מחליף באלה של גרמניה.
אחת הסצנות המחוננות בקולנוע הישראלי מופיעה בסרטו של חיים בוזגלו "נישואים פיקטיביים" (1988), בה נראים פועלי בניין פלסטינים לנים בתוך האנגר גדול במרכז הארץ. כשדלת המקום נסגרת, מופיע עליה הכיתוב: "המחסן של המדינה". כמו בענף הבנייה, שם הוחלפו הצברים והעולים החדשים של שנות ה-50 וה-60 בפועלים זולים מהשטחים, העלייה מרוסיה היוותה במידה רבה את "המחסן של התעשייה". וכשהמחסן הזה מתרוקן צריך למצוא מחסן חדש - גם אם זה אומר, כמו שמציין רוזנברג, "לטוס ארבע פעמים בשנה לכל מיני מחוזות בסין".
התעשיינים מלאים בכעס על הישראלי החדש, זה שמעדיף ללמוד משפטים מאשר לעבוד עם הידיים. אבל שימו לב מה רוזנברג חושף: "הבן שלי, למשל, למד הנדסה והרחיב את אופקיו גם בלימודי מזרח אסיה, כי הוא מבין שהשלב הבא של התעשייה הישראלית יהיה להתמודד מול הסינים: לתקשר ולהתנהל מולם". אז גם הבן של רוזנברג רוצה להיות מנהל.
וזו אחת הבעיות המרכזיות בהטפה לחינוך מקצועי-טכנולוגי. לא בעצם ההטפה, שהיא נכונה בבסיסה, אלא בדרך שבה היא נעשית. כולם רוצים חינוך מקצועי, כולם רוצים יותר חרטים, רתכים ומפעילי מכונות, אבל רק בתנאי שמדברים על הילדים של השכן. אפילו נכדו של סטף ורטהיימר - גדול המטיפים לחינוך מקצועי - הוא יזם בתחום האינטרנט שלמד מנהל עסקים. איפה? במרכז הבינתחומי בהרצליה.
נכון, צריך לעודד יותר את החינוך הטכנולוגי. אלא שחינוך טכנולוגי לא צריך לבוא על חשבון העיוני, שמהווה מפתח קריטי לעתידם של כל נער ונערה. השאיפה להגדיל ככל הניתן את שיעור הזכאות לבגרות אינה בגדר טעות או קיבעון פדגוגי של משרד החינוך, אלא הבנה שתעודת הבגרות היא שער ראשון ומחייב להשכלה גבוהה, ולאיש אין את הזכות המוסרית לשלול את האפשרות של בני הנוער לרכוש אותה.
מה גם שקיים מתאם מובהק בין לימודים אקדמיים לבין פוטנציאל הכנסה והכנסה בפועל. המודל הראוי, שקיים גם בעולם, הוא שילוב בין מסלול עיוני מלא לבין לימודים טכנולוגים ומקצועיים - כאלה שייפתחו לצעירים צוהר לעולם התעשייה, אבל מנגד לא יכבלו אותם אליו. בפרקטיקה זה אפשרי, בטח כשתלמידי ישראל עושים כיום בגרויות בכלכלה, סוציולוגיה ואפילו בקולנוע.
ועוד דבר: התעשיינים זועקים חדשות לבקרים שאחת הבעיות הגדולות של התעשייה בישראל היא עודף רגולציה מצד הממשלה. כלומר, פחות מעורבות ממשלתית תוביל ליותר פריון בתעשייה. אבל אם התעשיינים כל-כך מאמינים בשוק חופשי, מדוע זה לא בא לידי ביטוי בשכר? הרי בשוק חופשי, אם אתה כל-כך זקוק לעוד מסגרים ורתכים, תשלם להם גם 25 אלף שקל בחודש, כפי שמשלמים למהנדסים בהיי-טק. אז חיפשנו מודעות דרושים לאנשי מקצוע בתעשייה, ולא ראינו שעושים מאמץ גדול למשוך את הישראלים לענף. המודעות אנמיות למדי ורובן המוחלט לא כוללות פרטים על השכר.
במודעה אחת צוין, כי דרוש מסגר בעל ניסיון למפעל גדול להרכבת מכונות, בשכר של 5,400-6,300 שקל ברוטו בחודש (תלוי בניסיון). נשיא התאחדות התעשיינים, צביקה אורן, טוען שאם המדינה תשקיע בהכשרות מקצועיות ניתן יהיה להגדיל את הפריון ובכך להכפיל את השכר בתעשייה. ואנחנו שואלים: למה שלא תגדילו קודם אתם את השכר בתעשייה ותראו איך הפריון גדל? הביצה והתרנגולת, כבר אמרנו.