להסתיר צוואה וליהנות מכך

אחת לכמה זמן משתררת עגמומיות על נפשנו, כאשר אנו נתקלים בפסקי דין שלכאורה עושים צדק, אך בפועל מביאים למסקנה האומללה שהפשע משתלם. פסק דין מעין זה התפרסם השבוע בבית המשפט לענייני משפחה, ועניינו אח ואחות רודפי-בצע, אשר הסתירו את צוואת הוריהם המנוחים במטרה ליהנות מההפקר.

להורים המנוחים היו 8 ילדים, והם חיו בדירת עמידר. בתחילת שנות ה-90 הם קיבלו מהמדינה את האפשרות לקנות את הדירה בה השתכנו במחיר הזדמנות, אך מאחר שלא היה בידיהם אפילו הסכום הסמלי שנדרש מהם, שניים מבניהם שילמו עבור רכישת הדירה. בתמורה ההורים חתמו על צוואה המורישה את הדירה בבוא היום לבנים שמימנו את הדירה בלבד, תחת שתתחלק על-פי חוק הירושה בין כל שמונת ילדיהם.

לרוע המזל, אחד מהאחים שמימנו את הדירה הלך לעולמו בטרם עת, ושני ילדיו, שהם יורשיו, לא ידעו כלל על הסדר רכישת הדירה של הסבים או על צוואתם. כאשר הלכו ההורים לעולמם, האח הנותר שמימן חצי מהדירה עבר לחיות בה, כשהוא מסתיר מילדיו של אחיו המנוח את קיומה של הצוואה, ולמעשה את זכותם לקבל מחצית מהדירה.

הילדים סברו כי הם יורשים רק 1/16 מהדירה לפי חוק הירושה, ומאחר שממילא לא מדובר על דירת פאר ששווה הון, לא עשו דבר בנושא הדירה והניחו לדודם לגור שם.

בשנת 2010 תאוות-הבצע של הדוד גדלה עוד יותר, ולא הספיקה לו עוד העובדה שהוא עושה שימוש במירמה בדירה שלמה, על אף שמגיעה לו רק מחציתה. ייתכן שהדוד רצה למכור את הדירה ולא התחשק לו להתחלק בתמורתה עם שבעת אחיו, וייתכן שסבר כי השתלטותו על הדירה פשוט תעבור בקלות עקב תמימותם של הילדים.

כך או כך, הדוד שילב כוחות עם אחות נוספת, והם קראו לילדיו של האח המנוח למשרד עורכי דין מטעמם, שם הציגו בפניהם שני מסמכים: האחד - צוואת הסבים שלכאורה צצה לפתע והתגלתה 14 שנה לאחר מותם; והשני - מסמך במסגרתו הילדים מסכימים לוותר על חלקם בדירה ולהעבירו לדוד ולאחות ששיתפה עימו פעולה.

הילדים, שבשלב זה כבר הבינו שרומו, סרבו לחתום ואף פעלו לקבל צו לקיום הצוואה, שמעבירה לידיהם את מחצית הדירה שהגיעה להם כל השנים. בנוסף, הילדים תבעו שהדוד ישלם לידיהם מחצית מגובה דמי שכירות ראויים עבור השנים שבהם עשה שימוש בלעדי בדירה על חשבון החצי שלהם, וזכו גם בזאת.

לכאורה סוף שמח, אך למעשה עולה השאלה, במה ניזוק כאן הדוד מהתנהגותו הנפשעת? הסתרת צוואה היא עבירה פלילית שדינה 5 שנות מאסר, אך באופן מעשי אינה נאכפת כלל. הדוד הונה במכוון את הילדים והסתיר מהם את זכויותיהם לאורך שנים, במהלכם חי על חשבונם, אך כעת חויב לשלם את שכר הדירה שאותו היה חייב אחורנית, ללא ריבית, ללא קנסות וללא פיצוי על עוגמת-הנפש שנגרמה לילדים.

התוצאה היא שבית המשפט הפך את הילדים בעל-כורחם למי שהלוו לדוד את דמי השכירות במשך 14 שנה, הלוואה ללא ריבית. מדוע להפוך את הפשע למשתלם כלכלית?

גם מבלי להכיר את הנפשות הפועלות באופן אישי, מהתמונה המצטיירת מפסק הדין ניתן להניח כי אין זה סוף הדרך מבחינת הילדים. כדי לקבל את דמי השכירות שהדוד חויב לשלם להם, יהיה צורך ככל הנראה למכור את חלקו בדירה, ולשם כך לא מן הנמנע שהילדים ידרשו לנקוט הליכים משפטיים נוספים כדי לפנותו מהדירה, ואז הליכים נוספים כדי לקבל את הזכויות בדירה שהוא כבר הספיק להבריח בינתיים לצד שלישי.

במקרה כה קיצוני של מירמה, מן הראוי לחייב את הצד האשם בתשלום נושא ריבית, ויש בהחלט מקום לפצות גם עבור עוגמת-הנפש הרבה.

* עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית בדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".