עיוות רצון הבוחרים

פרשנות המקובלת למוטיבציה העומדת מאחורי קובץ חוקי ה"משילות", שהתקבלו אתמול (ג') סופית במליאת הכנסת, היא רצונם של גורמים שונים בקואליציה לדחוק את רגליהן של הסיעות הערביות מהפרלמנט הישראלי.

שר החוץ אביגדור ליברמן, יו"ר "ישראל ביתנו", אינו מסתיר את טינתו לח"כים הערבים ואת רצונו שהם יודרו מבית-המחוקקים הישראלי. ואכן, העלאת אחוז החסימה מ-2% ל-3.25% תקשה מעתה על כל אחת מהסיעות הערביות להיבחר לכנסת אם ירוצו בנפרד.

ואכן, כמתבקש, הסיעות הערביות החלו לנהל בימים האחרונים מגעים ביניהן במטרה לרוץ ברשימה משותפת בבחירות הבאות. אין פירוש הדבר שגם בכנסת הן יפעלו כסיעה אחת, כפי שמוכיח לא אחר מאשר ליברמן עצמו, ההולך ופורם את הקשרים שבין "ישראל ביתנו" לליכוד, לאחר ששתי המפלגות רצו לכנסת במשותף בבחירות 2013.

אלא שתמיכתן הבלתי מסויגת של כל סיעות הקואליציה בהצעות החוק, מלמדת שיש בבסיסן אג'נדה נוספת. המטרה היא, בפשטות, חסימת דרכן של רשימות ומפלגות חדשות לכנסת. בכל בחירות בישראל מתמודדות לכנסת כמה עשרות רשימות, אך רק לעתים נדירות זוכה רשימה שאיננה מיוצגת כבר ממילא בכנסת היוצאת, לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס אל בית-הנבחרים.

ברוב המקרים שהתרחיש החריג הזה קורה, מאוכלסת הרשימה החדשה בפוליטיקאים ישנים, שדילגו בין מסגרות פוליטיות משיקולים אינטרסנטיים. כך נהגו אריאל שרון, אהוד אולמרט ואחרים בהקמת מפלגת "קדימה" ב-2006; כך יצחק מרדכי, דן מרידור ואחרים ב"מפלגת המרכז" ב-1999, וכך ציפי לבני, עמיר פרץ ואחרים ב"התנועה" בבחירות אשתקד.

כניסתה של רשימה חדשה לכנסת, שאין בה פוליטיקאים ותיקים, היא מאורע נדיר בנוף הפוליטי הישראלי, ומקור להפתעה רבתי בקרב מומחי הסקרים. כך היה כשמפלגתו של נתן שרנסקי, "ישראל בעלייה", זכתה ב-7 מנדטים ב-1996; הפתעה רבתי נוספת נרשמה ב-2006, כאשר מפלגת הגמלאים זכתה ב-7 מנדטים; ותדהמה של ממש נרשמה בבחירות האחרונות ב-2013, כשמפלגת "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד גרפה לא פחות מ-19 מנדטים.

לפיד, הקיסר הבלתי מעורער של מפלגתו, שמקומו כיו"ר משוריין בחוקתה לפחות לשמונה שנותיה הראשונות, בחר את חבריו בעצמו. הוא הקפיד לא לשבץ בה פרצופים פוליטיים מוכרים, תוך שחזר והבטיח בקמפיין הבחירות "פוליטיקה חדשה".

"הפוליטיקה החדשה" של לפיד פירושה כנראה גם הגבהת חומות הכניסה של הציבור לפרלמנט הישראלי. שכן, החל מהשבוע, רשימה שלא תגיע לארבעה מנדטים, לא תוכל לכהן בכנסת. הבחורים הטובים החליטו לסגור את דלתות המועדון, לרווחתם של אלה שכבר נמצאים בתוכו.

ציבור שיבקש להתארגן במפלגה ולהתמודד בבחירות, יצטרך לבחור באחת משתי אפשרויות לא מלבבות: להשתלב במסגרת פוליטית קיימת, בתקווה להתקדם דרך השטח, הסניפים והוועידה ולכבוש נתח בהנהגה (לא אפשרי במפלגות המנוהלות ונשלטות באופן בלתי-דמוקרטי על-ידי מנהיג יחיד, כמו מפלגת לפיד למשל); או לקוות שניתן להגיע לפופולריות ציבורית שתוליד לפחות 3.25% מקולות הבוחרים, גם מעמדות פתיחה נחותות יותר מאשר כס מגיש "חדשות שישי" בערוץ הפופולרי ביותר וערימות מילים מלטפות בעמודיו של המוסף הנקרא במדינה.

סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת, שהוא סעיף משוריין, קובע כי "הכנסת תיבחר בבחירות כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות". בשנת 1969 היה סעיף זה הבסיס לפסק-הדין הראשון של בג"ץ שבו בוטלה הוראת חוק, בהתבסס על כך שהיא נוגדת הוראה בחוק-יסוד. זה היה זמן רב לפני חוקי-היסוד של 1992 ופסק-דין בנק המזרחי מ-1995, שהצהיר על סמכותו החוקתית של בית-המשפט. ואולם השופטים אגרנט, זוסמן, לנדוי, ברנזון ומני ביטלו כבר אז הוראה בחוק הבחירות, ששללה את מימון הבחירות מרשימות חדשות שאינן מכהנות בכנסת, בנימוק שהיא סותרת את עקרון השוויון הקבוע בחוק-היסוד, המגדיר את הבחירות כ"שוות".

בחירות שבהן ציבור השווה שניים או שלושה מנדטים אינו רשאי לקבל ייצוג בכנסת, אינן בחירות שוות. הן אינן שוות דבר. לזאת לא ייקרא משילות, אלא עיוות רצון הבוחרים. עד כה מיעט בג"ץ לעסוק באפשרות לקיים ביקורת שיפוטית הן על חוקים והן גם על חוקי-יסוד.

נגיעות ראשונות בנושא נעשו בעתירה נגד התקציב הדו-שנתי. אפשר שכעת מגיעה ההזדמנות הבאה. אלא אם כן יחברו סיעות הקואליציה בהסכם מיוחד, ליוזמת חקיקה נוספת, שתמחק את המילה "שוות" מסעיף 4 בחוק יסוד: הכנסת.