ד"ר מיכאל שראל / צילום: איל יצהר
1. התמכרויות הן רעות, ולא חשוב אם אנשים מתמכרים לסמים, אלכוהול או לאידיאלים. לא חשוב באילו אידיאלים מדובר - פוליטיים, כלכליים או אחרים. בדרך כלל, כשאנשים מתמכרים לאידיאלים, וחלקם נוטים לעשות זאת באופן קיצוני, הם הופכים למשיחיים, טהרנים, הם פועלים לכאורה מתוך שכנוע עצמי עמוק וטוטאלי, הם רואים עצמם כשליחי הצדק המוחלט וכשומרי הסף. בשבילם יש רק אמת אחת וכל מי שלא מאמץ אותה הוא טיפש במקרה הטוב ומושחת במקרה הרע. השילוב הקטלני של יהירות וסגירות רעיונית הופך מהר מאוד לפנאטיות, והפנאטיות הופכת מהר מאוד לצביעות, להתחסדות, לאטימות.
2. מיד עם סיום מבצע "עמוד ענן" כתבנו פה על מערכת כיפת ברזל ועל ההתייחסות של מבקר המדינה אליה ("היירוט של לינדנשטראוס", נובמבר 2012). השבוע חזר "גלובס" אל דוח המבקר, ואנחנו מתעקשים היום לחזור אליו שוב ולהביא את עיקרי הדברים שכתבנו אז, משום שהם חשובים מאין כמותם ומשקפים בדיוק את התוצאה הרעה של התמכרות לאידיאלים המנותקים לחלוטין מהמציאות או מאיזשהו היגיון.
הנה תזכורת. בדוח ביקורת על מערכת "כיפת ברזל" בשנת 2009 שחיבר המבקר דאז מיכה לינדנשטראוס, נכתב בהא לישנא:
"בביקורת שנערכה על תהליך קבלת ההחלטות וסדרי עבודת המטה לפיתוח ולהצטיידות במערכת להגנה אקטיבית, 'שרביט קסמים' ו'כיפת ברזל', נמצאו ליקויים משמעותיים במפא"ת (מרכז פיתוח אמצעי לחימה ותשתיות טכנולוגיות במשרד הביטחון) ובצה"ל. העיקריים שבהם: מפא"ת החל בפיתוח בהיקף מלא של המערכות לפני שצה"ל קבע את הדרישות המבצעיות ממערכות להגנה אקטיבית נגד רק"ק (רקטות קרקע קרקע); ולפני שצה"ל והממשלה אישרו כנדרש את הפרויקטים של הפיתוח ושל ההצטיידות, שההיקף הכספי של כל אחד מהם מגיע לכמה מיליארדי שקלים, צה"ל לא ניתח בראייה כוללת את יעילות המענה ההתקפי בשילוב המענה ההגנתי הפסיבי והאקטיבי, ולא ביצע ניתוח מערכת מלא למערכות להגנה אקטיבית נגד רק"ק. כמו כן, עד יולי 2008 לא קבע צה"ל דרישה מבצעית למערכות 'כיפת ברזל' ו'שרביט קסמים'. הליקויים שנמצאו עלולים להביא לפיתוח ולהצטיידות במערכות שאינן עונות על מלוא הצורך המבצעי באופן מיטבי ותוך חשש להוצאות כספיות מיותרות ולבזבוז זמן..."
לינדנשטראוס לא הסתפק רק בביקורת כללית כללית על איכות קבלת ההחלטות בפרויקט ועבר בהמשך הדוח גם לנזיפות אישיות:
"ראש היחידה למחקר ופיתוח שבמפא"ת, תא"ל ד"ר דני גולד, פעל שלא בהתאם להוראות משרד הביטחון כשהחליט באוגוסט 2005 על פיתוח 'כיפת ברזל', קבע לכך לוחות זמנים והנחה על חפיפה בין שלב קדם-פיתוח שבסמכות מפא"ת לבין שלב פיתוח בהיקף מלא, שאינו בסמכות מפא"ת, ובמקרה כזה נמצא בסמכות הרמטכ"ל, משרד הביטחון וממשלת ישראל. כל זאת בטרם אישרו גורמים מוסמכים אלה את הפרויקט... העובדה שמפא"ת וחיל האוויר פעלו שלא בהתאם להוראות משרד הביטחון וצה"ל, לרבות אי-כתיבת אפיון מבצעי, דרישה מבצעית ואפיון טכני העונה לדרישה זו, הביאה, בין היתר, להערכת חסר ולאומדן חלקי בסך מאות רבות של מיליוני שקלים של עלויות 'כיפת ברזל'".
תא"ל במיל' ד"ר דני גולד הפך בעקבות ההצלחה של כיפת ברזל לדמות די מוכרת, ובהקשרים לחלוטין אחרים מאלה שדבקו בו בעקבות התיאור בדוח המבקר. במהלך הביקורת ניסה גולד לשכנע את אנשי המבקר שהם לא בכיוון, אבל אלו כתבו מה שכתבו, ובחוכמה שבדיעבד, מה שכתבו נראה עתה די מגוחך. ספק אם כיפת ברזל הייתה באה לאוויר העולם אם גולד וחבריו היו פועלים "לפי הספר" או לפי התוואי ששרטטו לו בדוח המבקר.
זה ודאי לא אומר שאין צורך במבקר מדינה ובביקורת על פעולות הממשלה. ודאי שיש צורך בהם, ודאי שכל דמוקרטיה חיה ובועטת זקוקה למוסד הזה כדי לחשוף עיוותים, עוולות, בזבוזים, שחיתויות וכדומה. אבל כשהביקורת הופכת גורפת, חד-ממדית ומשיחית, היא גם משתקת והורסת. הדוח של לינדנשטראוס השתמש בשורה של מושגים משפטיים "מסודרים", שנשמעים היטב, אבל בפועל הם אינם מעודדים לקבלת החלטות. הוא מדבר על "תהליך קבלת החלטות", "סדרי עבודת מטה", "אישורים כנדרש", "אישור הגורמים המוסמכים", "שלא בהתאם להוראות" ועל "ניתוח בראייה כוללת".
כלומר, מה שהוא בעצם מבקש זה כסת"ח. הוא רוצה פרוטוקולים מסודרים, ממוסמכים, הוא רוצה פתקים, אישורים, חתימות, ניירות עבודה מסודרים ותהליך קבלת החלטות למשעי - העיקר שאנשיו יוכלו לנבור במסמכים ולמצוא בהם פגמים. הדרישות הללו אינן מעודדות קבלת החלטות, הן למעשה מעודדות דיונים "מסודרים" כדי להחליט שלא להחליט. אם צריך פתרונות, בכל עניין, כלכלי או צבאי, צריך לקבל החלטות, ואם לא מתקבלות החלטות בגלל הפחד מביקורת, גם אין פתרונות.
מה שנכתב פה אחרי "עמוד ענן" רלוונטי אף יותר עתה, ב"צוק איתן", במיוחד לאור ההצלחה בפיתוחה של כיפת ברזל והאפקטיביות שלה. כל מי שמצוי בענייני עסקים ובמיוחד בענייני פיתוח יודע שהרעיונות הטובים ביותר וההמצאות הגדולות ביותר לא נולדו מתהליכים ביורוקרטיים מתישים, מישיבות מטה מייגעות ומניירות עבודה עם חתימות ואישורים. יצירתיות וחדשנות אינן נולדת כך, הן דווקא מדוכאות כך. ובכלל, הוצאות מו"פ והשקעות, שהן הבסיס לכל כלכלה בריאה, נזרקות לפעמים לפח ללא כל פיתוח תועלתני שמיטיב עם הצרכנים - הרי אי-אפשר שכל השקעה או כל פיתוח יצליחו. כישלונות הם חלק מהמשחק.
הדרישות של לינדנשטראוס מתהליך הפיתוח של מערכת כיפת ברזל הן בסך הכול עוד סימפטום עגום לתהליך המשפטיזציה המסוכן והמשתק שעובר על ישראל בשנים האחרונות - כל מהלך וכל החלטה כלכלית או אחרת חייבים לקבל חוות דעת תומכות ואישורים מתאימים, מפחד מוות פן חלק מההחלטות יתבררו כמוטעות בדיעבד, ואז יתנהל ציד מכשפות ותהיה עריפת ראשים. בתהליך הזה, כל מקבלי ההחלטות הופכים לשבויים בידי "התהליך המסודר" של הדיונים, "אישורים כנדרש", ו"ניתוחים בראייה כוללת". מרוב אישורים וניתוחים, מתקבלות פחות ופחות החלטות.
כל אלה שאמורים להחליט, לקדם עשייה ולפעול באופן מיידי מעדיפים לגרור רגליים. הם עסוקים יותר במסמוך ובניירות ובלעבור את הקדנציה שלהם בשלום, מאשר בקידום החלטות ובביצוען. הרבה פעמים עדיף לקבלת החלטות גרועות או לא מושלמות ולתקן אותן באמצע הדרך מאשר לגלות שאננות, להירתע מביקורת ולא להחליט. אבל באווירה הציבורית שלינדשטראוס דחף אליה, כל טעות או כל החלטה גרועה או כל החלטה שלא התבצעה לפי הנהלים, הופכת מהר מאוד למושחתת ולקלת דעת, והאחראים לה מולכים אחר כבוד לעמוד הקלון של דוח המבקר. צריך לקוות שההצלחה של כיפת ברזל תיירט גם חלק מהתהליך המסוכן הזה.
3. עוד אחד שהפגין השבוע התנהגות משיחית הוא ד"ר מיכאל שראל, לשעבר הכלכלן הראשי במשרד האוצר. שראל לא אהב את תוכנית ה-0% מע"מ של לפיד והתפטר מתפקידו. זו זכותו ואף חובתו, ואפשר לנהל עד אין קץ דיון במעלותיה או בחסרונותיה של התוכנית, אבל זה לא העניין. העניין הוא הטוטאליות של ד"ר שראל. מרגע שעזב את האוצר הוא מנהל קמפיין נגד ההצעה, מוזמן או מזמין עצמו לכל עיתון, תוכנית רדיו או טלוויזיה או דיון בוועדה כזו או אחרת. השבוע המשיחיות, הטהרנות והטוטאליות הפכו לפופוליזם ודמגוגיה טהורה, בדיוק הדברים שד"ר שראל מאשים בהם את לפיד. שראל הגיע לוועדת הכספים וסיפק את הכותרת התורנית שלו: אם תאושר התוכנית, אמר, הרבה אנשים ימותו כתוצאה ממנה.
איך שלח שראל אנשים לעבר מותם? אה, הנה התרגיל: 2.5 מיליארד שקל או משהו דומה - זו העלות השנתית המוערכת של תוכנית ה-0% מע"מ. נכפיל 2.5 מיליארד שקל ב-20 שנה, וייצא לנו 50 מיליארד שקל שיהיו חסרים בקופה בשנים הללו. אלה 50 מיליארד שקל שיחסרו לתקציבים אחרים, נגיד בריאות או רווחה, ולכן אנשים ימותו בגלל התוכנית הזאת.
אז ככה, החלטנו לאמץ את קו המחשבה המבריק של ד"ר שראל, והנה התוצאות:
0.5 מיליארד שקל לפחות - אלה ההוצאות על פנסיה תקציבית מדי שנה באוניברסיטה העברית, בין היתר פנסיה שמקבלים שורה של פרופסורים לכלכלה, שאת רובם ד"ר שראל מכיר היטב וחלקם אף היו חתומים על מכתב ההתנגדות לתוכנית ה-0% מע"מ שנשלח לוועדת הכספים. נכפיל חצי מיליארד שקל ב-20 שנה (ההוצאה על פנסיה תקציבית רק עולה מדי שנה) ונקבל 10 מיליארד שקל. כיוון שהאוניברסיטה העברית מתוקצבת בחלקה מתקציב המדינה, אפשר להגיע למסקנה העגומה הבאה: בגלל הפנסיה התקציבית של הפרופסורים לכלכלה, שהתנגדו לתוכנית ה-0% מע"מ שעומדת להמית אנשים לפי ד"ר שראל, גם הפנסיה התקציבית שלהם בדרך להרוג כמה אנשים. פופוליסטי? שטויות במיץ? אמירות מביכות ודמגוגיות? ודאי, בדיוק כמו האמירה של ד"ר שראל.
6-7-8 מיליארד שקל - אלה הטבות המס שניתנות מדי שנה בעיקר לתאגידים גדולים כמו טבע, אינטל וצ'ק פוינט. אלה הטבות מס שנרקחו באוצר, אמנם לא בקדנציה של שראל, אבל בהחלט ע"י אנשים עם אותו הלך מחשבה כמו שלו. נכפיל ב-20 שנה ונגיע לסכומים של כ-120-150 מיליארד שקל - סכום אדיר לכל הדעות. והמסקנה, אליבא דשראל: בגלל טבע, אינטל וצ'ק פוינט אנשים יקצרו את חייהם. פופוליסטי? שטויות במיץ? אמירות מביכות ודמגוגיות? ודאי, בדיוק כמו האמירה של ד"ר שראל.
1 מיליארד שקל - זו העלות המוערכת של מס הדירות האווילי שהעלה בזמנו האוצר ונגנז, ונדמה לנו שד"ר שראל תמך בה בלב שלם. גם במקרה הזה אפשר להכפיל ב-20, להגיע ל-20 מיליארד שקל ולהגיד שאנשים ימותו כי לא הטילו עליהם מס דירות שיחול בעיקר על אלו שרוצים לשפר את מקום מגוריהם.
את התרגיל של שראל אפשר לעשות עם כל סעיף תקציבי שנוי במחלוקת - מכפילים אותו ב-20 ומגיעים למסקנה שאנשים ימותו בגללו.
מצער במיוחד היה לראות כיצד ד"ר שראל קיבל הגנה אוטומטית מכל חברי הקמפיין והמועדון שלו, אף שכשל בלשונו והפיק מעצמו אמירות מגוחכות. איש מהם לא גינה את האמירה האומללה והיא חלפה ליד אוזניהם של אותם פרופסורים לכלכלה ועיתונאים מאולפים בלי כל ביקורת. מצער גם שחבורה של פרופסורים לכלכלה עוסקת בשליחת מכתבים על חוק שעלותו, עם כל הכבוד, יכולה להיבלע בתקציב המדינה בלי לגרום שום אסון, במקום לדון בבעיות אחרות, אקוטיות הרבה יותר לציבור. למשל שום מכתב לא נשלח בנוגע לשכר הנמוך במשק הישראלי עם הצעות להעלותו (ובלי הסיסמאות שהבעיה היא רק עניין של פריון, כי היא ממש לא), וגם לא נשלח מכתב המציע פתרונות מעשיים למצוקה הגדולה של יוקר הדיור.
אם יש משהו שמקשה על חייהם של אנשים, שמקשה על הישרדותם היומיומית - אלה בדיוק שני הדברים הללו. לאורך כל השנים שבהן נשחק השכר הריאלי במשק ולאורך כל השנים שבהן מחירי הדירות הסתחררו, לא שמענו אמירות חדות ומטלטלות מאותו ד"ר שראל ומאותם פרופסורים לכלכלה. עד שהגענו לתוכנית 0% מע"מ, שהפכה מבחינת שראל תוכנית להרג אנשים.
תוכנית 0% מע"מ לא תהרוג, כמובן, אנשים והיא גם אינה אמורה להוריד את מחירי הדירות. מי שמנסה לשווק אותה ככזאת טועה ומטעה. היא אמורה לתת הנחה לקבוצת אנשים (זוגות צעירים ועוד) והשאלה הגדולה היא אם אותה הנחה תיבלע בעוד גל עליות או תיכנס לכיסי הקבלנים. זו שאלה כבדת משקל, שהדעות ביחס אליה חלוקות, אבל לא זה לב העניין. לב העניין הוא ההתנגדות המשיחית של ד"ר שראל וחבריו באוצר לכל סוג של מע"מ דיפרנציאלי. ההתנגדות היא מכמה סיבות לגיטימיות - מחשש שהורדת המע"מ תישאר, בחלקה או במלואה, בידי המוכר; שעוד ועוד מוצרים עלולים להיכנס לפטור; שהפטורים ממע"מ יובילו לרמאויות; שהכנסת מוצר לפטור תקשה על הוצאתו ממנו בעתיד בגלל אינטרסנטים ולוביסטים; וגם מחשש שמערכת של שיעורי מע"מ שונים תוביל, רחמנא ליצלן, בגלל היותה מורכבת ומסובכת, ל"הרס מערכת המס".
או.קיי. שוב, הטיעונים לגיטימיים, אבל הם מתעקשים להתעלם מהצד השני של המטבע ומוצגים כאמת מוחלטת שאין בלתה. וזה ממש לא כך. השבוע בילינו לא מעט זמן באתר של משרד האוצר הבריטי ושלפנו ממנו רשימה מאוד-מאוד ארוכה של מוצרים (ראו רשימה מצורפת) שזוכים במערכת המס הבריטית ל-0% מע"מ. מדירות חדשות ועד מוצרי מזון בסיסיים, מעיתונים ועד בגדים לתינוקות - עשרות רבות של מוצרים ושירותים. שיעור המע"מ הרשמי בבריטניה, אגב, עומד על 20%. נראה שהבריטים לא נרתעו ממערכת מורכבת ולכאורה מסובכת שנוקבת בשיעורי מע"מ כה מגוונים.
ככל שידיעתנו משגת, שום כלכלן בריטי לא טען שמערכת המע"מ הדיפרנציאלי הרגה אנשים או שהיא הרסה את מערכת המס במדינה. לכן, בפעם הבאה שד"ר שראל שולח את עצמו לעוד ראיון ולעוד מופע מביך בוועדת הכספים, כדאי להניח לעיונו את הרשימה הזאת ולשאול אותו: מה עלול להרוג אנשים יותר? יותר מכול זה כנראה קיבעון מחשבתי של כלכלנים מסוגו.
