בית משפט / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
לאחרונה פורסם מחקר חדש של המכון הישראלי לדמוקרטיה המציע לשנות את המדיניות של מערכת המשפט בישראל האוסרת על צילום או הקלטה של הדיונים בבתי המשפט. כלי התקשורת האלקטרוניים אינם מורשים לצלם, להקליט או לשדר דיונים מאולמות המשפט או להעביר מהם דיווחים מצולמים בווידיאו או באודיו, וגם במשפטים בעלי תהודה ציבורית גבוהה נאלץ הציבור המעוניין להתעדכן במתרחש באמצעות דיווח של עיתונאים השולחים דיווחים כתובים מאולם המשפט.
המחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שנכתב על ידי עו"ד איתי רביד סוקר את המצב השורר בנושא במדינות שונות, את התפתחות הרלוונטית בישראל ואת הדעות השונות. המחקר מציע להרחיב באופן כולל אך הדרגתי את יישום הרפורמה שהחלה בנושא בשנת 2014, בעקבות מסקנות ועדה ציבורית משנת 2004 בראשות נשיאת בית המשפט העליון דאז דורית בייניש.
בעקבות דו"ח הוועדה הסכימו שרת המשפטים דאז, ציפי ליבני, ונשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אשר גרוניס, על קיומו של פיילוט, שבמסגרתו שודרו ברדיו בלבד רק שני דיונים של בית המשפט העליון בעתירות עקרוניות בבג"ץ. לאחר ניסוי זה לא נעשתה עבודת המשך והנושא נזנח למעשה. גם מספר הצעות חוק שהוגשו לאורך השנים לא הביאו להתקדמות בטיפול בנושא.
האיסור על צילום והקלטה של דיוני בתי משפט מעוגן בישראל בחוק, אשר אינו אוסר זאת באופן מוחלט אלא משאיר את ההחלטה לבית המשפט עצמו. המציאות היא כזו שבכל שנות קיומה של המדינה הותר שידור דיונים של בתי המשפט רק במקרים ספורים. כך היה בשנות השישים במשפט אייכמן, ומאותם נימוקים אף הותר בשנות השמונים שידור חי של כל הדיונים, לרבות חקירות עדים, ממשפט דמיאניוק. בסוף שנות השבעים התיר בית המשפט המחוזי להקליט ולשדר את הכרעת הדין בתביעת הדיבה שהגיש בצלאל מזרחי נגד עיתון "הארץ", ובשנת 1996 שודרה הקראת תמצית הכרעת הדין במשפטו של יגאל עמיר, אם כי הדבר אירע מתוך טעות שכן ההיתר היה רק לשידור כניסת השופטים.
הפעם האחרונה שבה ניתן היתר לשדר דיון בבית המשפט היתה בשנת 1999 בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בעניינו של אריה דרעי. בקשות לשידורים מההליכים הפליליים בענייניהם של נוחי דנקנר ושל משה קצב נדחו.
השאלה אם להתיר שידורים של דיוני בתי המשפט מעסיקה לא רק את מערכת המשפט בישראל. בעולם המערבי הנושא עולה באופן תדיר, וניתן לומר שהשמרנות שולטת בכיפה גם במדינות המתקדמות. כך, בית המשפט העליון של ארה"ב אוסר לחלוטין כל הקלטה וכמובן שידור של דיוניו וכך גם בבתי המשפט הפדרליים שלמעט "פיילוטים" מוצלחים לא הביאו לשינוי עקרוני. לעומת זאת, כל בתי המשפט המדינתיים בארה"ב מתירים סיקור אודיו ווידאו מדיוני בתי המשפט, תחת תנאים ומגבלות משמעותיים.
לעומת זאת, באנגליה בשנת 2013 הותר שידור הליכים אזרחיים ופליליים, תחת תנאים ומגבלות, לאחר שיהוי של 70 שניות בהעברת השידורים. הדיונים בבית המשפט העליון האנגלי מותרים בשידור וזאת כהמשך להתרת שידור הדיונים של בית הלורדים, שהיה בעבר הערכאה השיפוטית העליונה ומאז שנת 2011 משדרת "סקאי ניוז" את דיוניו בשידור ישיר באתר האינטרנט שלה. בקנדה מאז שנת 2000 משודרים דיוני בית המשפט העליון באתר האינטרנט של בית המשפט ואילו בגרמניה יש איסור מוחלט על שידור דיוני בתי המשפט.
אינטרס, לא עניין רכילותי
בסוגיה זו מתקשות מערכות המשפט, לרבות זו הישראלית, להחיל על עצמן את העקרונות שהן מחילות באופן רחב על הציבור הרחב במדינותיהן ומתמידות בשמרנות שאינה מתאימה לעידן הטכנולוגיה והתקשורת המהירה והרצופה של תקופתנו. בתי המשפט מכירים באופן רחב ושיטתי בעקרון היסוד של הדמוקרטיה הקובע את פומביות הדיון בבתי המשפט. בזמננו המשמעות הטבעית של פומביות היא האפשרות של הציבור לקבל את המידע באמצעי התקשורת ההמוניים. הפניית הציבור לאפשרות להגיע באופן פיזי לאולם המשפט הופכת את הזכות לבלתי רלוונטית. יש לאפשר לציבור הרחב נגישות אמיתית לדיונים המשפטיים בכל נושא שיש בו עניין ציבורי ממשי. כמובן, עניין ציבורי משמעותו אינטרס ציבורי ולא התעניינות רכילותית.
לפי עיקרון זה, ראוי שיינתן היתר לשידור בעתירות לבג"ץ העוסקות בנושאי דת ומדינה, זכויות אדם, נושאים הקשורים בקניין ציבורי משמעותי, כמו חלוקת קרקעות ציבוריות, כספים ציבוריים ופרויקטים לאומיים. נושאים הקשורים לנושאי משרה ציבורית, כמו מינויים והעברה מכהונה של שרים, חקירות פליליות של אישי ציבור.
כמו כן, ראוי שלא להגביל את הדיונים לתחום הבג"ץ בלבד, שכן ישנם דיונים בנושאים מהמשפט האזרחי והפלילי, שאינם נוגעים באדם זה או אחר, אלא יש להם השלכה ציבורית רחבה וגם בהם יש לאפשר לציבור להיות "נוכח" בדיונים באמצעות שידורי הטלוויזיה. כך, למשל, ערעורים המתייחסים להליכים פליליים נגד אישי ציבור ואף דיונים אזרחיים בהתנהלות של חברות ציבוריות ואף אנשים שהתנהלותם הכלכלית משפיעה על ציבור רחב, כמו ענבל אור או נוחי דנקנר.
לעומת זאת, אין לשדר בטלוויזיה דיונים המתייחסים לנושאים שהם במהותם אישיים ונוגעים למתדיינים ולסביבתם הקרובה. כמו כן, אין לשדר דיונים אישיים הנוגעים לידוענים, למרות שרבים בציבור מתעניינים בחייהם, וזאת כמובן מטעמים של צנעת הפרט וזכותו של אדם שההליכים המשפטיים בהם הוא מעורב לא יהפכו להצגה בתפוצה בלתי מוגבלת.
שידור דיוני בית משפט מקיים באמת, ולא רק כעיקרון ערטילאי, את פומביות הדיון ואת השקיפות המתחייבת ממערכת המשפט. מתן אפשרות לציבור להיות נוכח במעמד השפיטה מגשים את מטרות הפומביוּת, שהן הביקורת הציבורית על ההליך והתחושה בציבור שההליך השיפוטי טהור. כך גם יגבר האמון שרוחש הציבור למערכת המשפט, אשר בשנים האחרונות חל בו כרסום.
אין ספק שנוכחות מצלמת טלוויזיה בדיונים המשפטיים תשפיע על התנהגות הנוכחים בדיון, שופטים, עורכי דין, עדים ומתדיינים. יישום כללים ומגבלות יכול לפתור את הקשיים שנובעים מכך. ניסויים שנערכו בעולם בשידור משפטים הצביעו כי השפעה לא היתה שלילית. אפשר אף לסבור כי תהיה לכך דווקא השפעה חיובית, שכן כל הנוכחים יידרשו להתנהגות ראויה יותר כשייחשפו לציבור הרחב ויימנעו מהתנהגות בוטה לעיני רבים. השופטים יצטרכו להפגין מזג שיפוטי ראוי, עורכי הדין יתכוננו לדיונים כנדרש וכל הצדדים לא ירצו להיחשף בקלקלתם.
אכן יש סיכון ששידור יעודד פרובוקציות של עורכי דין ומתדיינים, אך כלפי עורכי הדין ישנו השוט של כללי האתיקה והם עלולים אף לפגוע באינטרס של הלקוח אם יתנהגו באופן שיעורר תרעומת מצד בית המשפט. יש לקוות, אפוא, שהגורמים האחראים, משרד המשפטים וראשי מערכת המשפט, יפעלו לקדם את הנושא בהקדם כדי שעקרונות היסוד של פומביות הדיון בבתי המשפט וחופש הביטוי יוגשמו באמת.
בתי המשפט מכירים באופן רחב ושיטתי בעקרון היסוד של הדמוקרטיה הקובע את פומביות הדיון בבתי המשפט. אבל בזמננו, המשמעות הטבעית של פומביות היא האפשרות של הציבור לקבל את המידע באמצעי התקשורת ההמוניים.
***הכותב הוא שותף בכיר וראש מחלקת הליטיגציה במשרד רון, גזית רוטנברג ושות'