איזי שרצקי עם אלונה ברקת / צלם: אסף לב
בחודש שעבר פרסמה רשות המסים הוראת פרשנות חדשה, שלפיה קבוצות כדורגל בישראל יוכלו לעבור לסטטוס של "עוסק מורשה". את המהפכה שעוברת במסדרונות בתי משפט בישראל מאז 2012 הובילה מכבי ת"א. או ליתר דיוק מיטש גולדהאר. הבעלים הקנדי, שקצת לאחר הגעתו לישראל, לא הצליח להבין מה הסיפור עם מלכ"ר. אם אני איש עסקים, לפי גולדהאר, הקבוצה צריכה להיות עסק לכל דבר ועניין.
גולדהאר צודק בניתוח שלו. התפיסה המלכ"רית של מועדונים בישראל מתאימה ללפני 30-40 שנה, כשלא היה כסף בכדורגל. לא ניכנס לתפיסות המיסוייות ולהבדלים בין מלכ"ר לעוסק מורשה (למשל, מס שכר - שמוסיף למלכ"ר 7.5%), אלא דווקא למחשבה הנכונה על כך שכדורגל, לפחות כפי שהוא משוחק ומשווק בעולם, הוא עסק שיכול לשאת רווחים עבור מי שמעורב בו ברמת הבעלות.
בישראל זה עדיין בגדר חלום. גם גולדהאר - ואלונה ברקת ויעקב שחר - יודעים שכמעט בלתי אפשרי לסיים עונה ברווח. כדורגל הוא חור בכיס. תשאלו את אמיר גרוס כבירי. הסיכוי היחיד ליהנות מעונת ברייק-איבן במקרה הטוב הוא כניסה בשעריה המתגמלים של ליגת אלופות (כ-80 מיליון שקל אקסטרה הכנסות) או עונה טובה וארוכה בליגה האירופית (כ-35 מיליון שקל).
ההשקעה בקבוצות כדורגל ממשיכה להיות עצומה. מנתונים שהגיעו לידי "גלובס" עולה כי העונה (2016/17) עומד, נכון לעכשיו, התקציב הכולל של 14 קבוצות ליגת העל בכדורגל על כ-490 מיליון שקל - ממוצע של 35 מיליון שקל לקבוצה. הממוצע כמובן מרמה, כי לצד קבוצות שמעמידות תקציב של 11 מיליון שקל, קיימת מכבי ת"א עם יותר מ-100 מיליון שקל; מכבי חיפה של שחר, ללא אליפות כבר 6 עונות, ממשיכה להחזיק מעצמה קבוצה גדולה ולמתוח את התקציב קרוב מאוד לרף ה-100 מיליון שקל, והפועל ב"ש של ברקת, שסוגרת את שלישיית הכסף, גם היא ממשיכה להעמיד תקציבים אדירים. שלוש הקבוצות הללו אחראיות יחד על כ-300 מתוך 490 מיליון שקל מתקציבי ליגת העל - כ-60% מהסך-הכול.
למרות שרווחיות היא עדיין חלום רחוק, לפחות מבחינת מגמה אפשר לראות צעד חיובי בליגה: הסכם זכויות השידור שעליו חתמה מינהלת הליגה בסוף 2015 עומד על 126.6 מיליון שקל לעונה. זהו סכום פנומנלי בהשוואה למה שהורגלנו אליו מזכויות שידור (42.5 מיליון שקל) בהסכם האחרון של ההתאחדות לכדורגל.
לפי מצגת שהעבירה מינהלת הליגה לקבוצות - בעונה הנוכחית (2016/17) יחולקו לקבוצות 94.6 מיליון שקל. מתוך כלל הרווחים לחלוקה העונה - 80% מופנים לליגת העל (75.68 מיליון שקל), ו-20% לליגה הלאומית (18.92 מיליון שקל). לאן נעלמו 30 מיליון שקל? 13 מיליון שקל חלקה של ההתאחדות לכדורגל, 10 מיליון שקל עלויות תפעול המינהלת, 9 מיליון שקל עלויות מכרז והחזר הלוואת בעלים. בשנים הבאות הסכום לקבוצות יעלה ל-103.6 מיליון שקל בעונה. וזה עוד לפני שהמינהלת הביאה ספונסרים (חתומה בינתיים רק עם מי עדן), ועוד לפני שהוציאה את מכרז הניו-מדיה שעליו נאבקות בימים אלו רשת וקשת.
אנחנו עוד לא שם, באירופה, אבל נתח של 15.5% מכלל ההכנסות של הקבוצות בליגה שמגיע מזכויות שידור מתחיל להזכיר במשהו, ברמז דקיק אמנם, מודל כדורגלני של ימינו. בעונה הבאה, על בסיס אותו תקציב, הנתח מזכויות שידור יעלה בשל העובדה שעלויות המכרז נספגו כולן בעונה הראשונה ובשל הלוואת הבעלים שכבר הוחזרה, והנתח לקבוצת ליגת העל יעמוד על 82.88 מיליון שקל.
עוד סימן חיובי שמתיישר עם עולם מקצועני הוא הקטנת ההסתמכות על תשלומי עיריות ומועצות מקומיות. המנהג המגונה הזה, שעוד לא הגיע באופן מוזר לטיפול משרד הפנים, משמש בעיקר פלטפורמת יח"צ לראש העיר ומהווה עוד מוקד שליטה מחוץ לבניין העירייה - שליטה בקבוצת כדורגל עם הפוטנציאל התקשורתי הוא מנוע PR מושלם, מה גם שהכסף מגיע גם ככה מכיסי התושבים. בעונה הנוכחית, על פי נתוני "גלובס", עומד נתח העיריות על 15 מיליון שקל בלבד מסך תקציבי קבוצות ליגת העל - כ-3% בלבד מהסך-הכול. רוב הקבוצות הגדולות לא מקבלות שקל מהעירייה, ורק זוכות לתשלום מופחת בגין שימוש באצטדיון העירוני.
יש לקוות שבעתיד הקרוב הסכום הזה יירד עוד קצת. יש לעיריות המתמוטטות ורוויות החובות מה לעשות עם הכסף הזה. עירייה רוצה לתמוך בכדורגל? אין בעיה, שתעשה את זה דרך תמיכה בבתי ספר לכדורגל, לא בתשלומים לשחקנים ישראלים או זרים. תחשבו על זה גם ברמה הספורטיבית-ניהולית - האם מישהו יכול לעצור ראש עיר ששם 5 מיליון שקל בתקציב הקבוצה ואחראי במו ידיו ל-40% מהכנסותיה, מלקבוע מי יאמן, איזה שחקן יגיע ואיזה ישוחרר?
בדיוק כמו שליגת העל זכתה מההפקר ונהנתה מהקרב בין הוט ו-yes (עם צ'רלטון בפרונט) לבין פרטנר במכרז זכויות השידור, כך הכדורגל הישראלי נהנה גם מקרבות אחרים. למשל, המלחמות הפוליטיות בזירה האירופית והעולמית. ההשתייכות לאירופה (אופ"א) ולכדורגל העולמי (פיפ"א) מאפשרת לקבוצות ליגת העל ליהנות מפירורים שהולכים וגדלים. הנה דוגמה קטנה וטרייה: בחודש האחרון סיימה אופ"א, התאחדות הכדורגל האירופית, לעשות את הקלקולציה של הפיצוי לקבוצות ששלחו שחקנים לטורניר יורו 2016 ולמשחקי המוקדמות של הטורניר. בסך-הכול הקצתה אופ"א פיצוי בסך 150 מיליון אירו ל-641 הקבוצות ששחררו שחקנים לטורניר ולמוקדמות, על פי מפתח של סכום כספי פר-יום. מדובר במאבק שהתנהל בין ארגון המועדונים האירופי (ECA) לבין אופ"א, על השחיקה של השחקנים שנדרשים להשתתף בטורנירים בינלאומיים ומועדים בשל כך לפציעות.
גם הקבוצות הישראליות נהנו מכך - אופ"א הודיעה כי תעביר להן 917 אלף אירו בגין שחרור שחקנים. הנתח הגדול ביותר הלך למכבי ת"א - 266 אלף אירו; הפועל ב"ש קיבלה 205 אלף אירו; מכבי חיפה 115 אלף אירו, וכך הסכום הולך ויורד עד בני יהודה עם 4,214 אירו.
המאבקים הללו בצמרת הכדורגל שווים הרבה כסף, והקבוצות הישראליות ימשיכו להרוויח. פיפ"א כבר הודיעה כי אחרי ששילמה 70 מיליון דולר לקבוצות הכדורגל בעולם (ובתוך זה גם לקבוצות בישראל) בעבור שחרור שחקנים למונדיאל 2014 בברזיל, תעלה את סכום הפיצוי ל-209 מיליון דולר בכל אחד מהמונדיאלים הבאים, 2018 ברוסיה ו-2022 בקטאר.
אז פה עוד כמה מאות אלפי אירו, ושם עוד מיליון או שניים מהסכם זכויות השידור החדש. אבל עדיין - המספרים לא מתקרבים אפילו לאזור הסביר שיוכיח שיש היגיון בטירוף הזה של החזקת קבוצת כדורגל בישראל.
